מסמך זה הוא הראשון שמוקדש לבחינת צווי ההפקעה ל"צרכי ציבור" שהוציא הצבא הישראלי בגדה המערבית מאז יוני 1967 – 313 במספר, על שטח כולל של כ-74,000 דונם. 

סמכותה של ישראל להפקיע אדמות לצרכי ציבור בגדה המערבית יונקת מתקנה 43 לתקנות האג, המחייבת אותה, כמעצמה כובשת, להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים בשטח הכבוש. בפועל, צווים אלו הוצאו בהתבסס על חוק האדמות הירדני משנת 1953, שישראל, כמעצמה כובשת, מחויבת לכבד. צווי הפקעה הם לרוב צווים קבועים שנוטלים את הבעלות על הקרקע המופקעת מבעליה ומעבירים אותה למדינה בתמורה לפיצוי כספי. במקביל למנגנון ההפקעה, ישראל משתמשת במנגנונים משפטיים נוספים כדי להעביר אדמות בגדה המערבית, מבעליהן הפלסטינים לידי המדינה ומשם, לעתים קרובות, לידי מתנחלים. החשובים שבהם, הם "צווי תפיסה" לצרכי בטחון, אשר המדינה טוענת כי הם זמניים בשל אופיים הבטחוני, ומנגנון ההכרזה על "אדמות מדינה", המבוסס על פרשנות ישראלית לחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858. דו"ח זה עוסק רק בצווי ההפקעה לצרכי ציבור. 

נקודת המוצא של מסמך זה היא שכלל ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית אינן חוקיות, שכן הן מפרות את האיסור החל על מעצמה כובשת להעביר את תושביה לשטח הכבוש.  איסור זה נובע בראש ובראשונה מתוך ההבנה כי העברתה של אוכלוסייה אזרחית, מייצרת בהכרח ניגוד אינטרסים בין חובת המעצמה הכובשת לדאוג לאוכלוסייה המקומית הנתונה למשטר צבאי ובין רצונה לדאוג לאינטרסים של אוכלוסיית המתנחלים בשטח הכבוש. מסמך זה מלמד כי התנגשות זו באה לידי ביטוי מובהק בשיקולים שעמדו מאחורי הוצאתם של רבים מצווי ההפקעה.

המסקנה העולה מהמחקר ברורה: תחת כסות חובתה המשפטית לדאוג לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, הפקיעה ישראל במהלך עשרות שנים, שטחים נרחבים לקידום מפעל ההתנחלויות. בחלק מהמקרים היא עשתה זאת תוך התעלמות מוחלטת מחובתה להבטיח כי השטח המופקע ישמש את האוכלוסייה הפלסטינית ובחלק אחר היא עשתה זאת ביתר תחכום, תוך יצירת תלות בין האינטרסים של האוכלוסייה הפלסטינית ואוכלוסיית המתנחלים.