לפני מספר ימים נחת בתיבת הדואר שלנו מייל מאישה שנקרא לה כאן מ'.
מ היא תושבת כפר עקב, השכונה הפלסטינית הצפונית ביותר שסופחה לשטח השיפוט של ירושלים, שבועות ספורים לאחר כיבוש הגדה המערבית, ביוני 1967. לקרוא לכפר עקב "שכונה" זה קצת מטעה, שכן במקום מתגוררים כ-60 אלף תושבים מזרח ירושלמים בנוסף לעשרות אלפי תושבים פלסטינים נוספים שהם בעלי תעודת זהות של תושבי הגדה. כפר עקב יחד עם עוד שתי שכונות הצמודות לה (סמיראמיס ואל מטאר) נותרה מחוץ לחומת ההפרדה שישראל בנתה בצפון ירושלים. כלומר, על אף שרשמית שכונות אלו סופחו לירושלים (ולכן גם לישראל) בפועל הן מחוברות לפאתי הערים הפלסטיניות רמאללה ואל בירה, וכל מי שרוצה להיכנס לירושלים עצמה, צריך לעבור במחסום
.
במייל שלה, מתארת מ' את הדרך שהיא ושכניה נאלצים לעשות על מנת להגיע למקומות העבודה שלהם. ברור שבימים נוראים אלו, ישנם עניינים בוערים וקשים לאין ערוך שמתרחשים סביבנו בכל מקום, אבל מכיון שקבלנו את פנייתה עכשיו, חשבנו שיש מקום לפרסמה גם בימים קשים מאוד אלו, שכן חייהם של מליוני אנשים אמורים איכשהו להימשך.
הפרסום כאן נעשה בתיאום עם מ' ותוך השמטת מספר פרטים אישיים. השמטת פרטיה האישיים נעשתה ביוזמתינו ולא נתבקשנו על ידה לעשות זאת. לטקסט מצורפת מפה שבה מצוינים מספר מקומות המוזכרים בפנייתה, על מנת לסייע לאנשים שאינם מכירים את הגיאוגרפיה של "ירושלים המאוחדת" להבין טוב יותר על מה מדובר.
כך כותבת מ':
האמת התחלתי לעקוב אחרי העמוד שלכם בפייסבוק לא לפני זמן ארוך. קודם כל, אני מבקשת סליחה מראש שהעברית היא לא שפת האם שלי אז אם תמצאו לי טעיות בכתב אשמח לתקן. קוראים לי מ'. אזרחית ישראלית שגרה בשכונת כפר עקב, השכונה הכי צפונית בירושלים שצריך לעבור את מחסום קלנדיה כדי להגיע אליה או לצאת ממנה, היא שכונה בעייתית מאוד, שייכת לעריית ירושלים כלומר משלמים סכומים של ארנונה, אבל במקביל מקבלים אפס שירותים מטעם עריית ירושלים. עברתי לגור בשכונה הזו לפני 6 שנים, אחרי שהתחתנתי, בן הזוג שלי הוא אזרח פלסטיני לכן לא היתה לנו עוד אופציה למקום יותר יפה או מסודר, אבל זה לא העניין.
אני ועוד אלפים כמוני, צריכים לעבור את המחסום בשני הכיוונים כל יום כדי להגיע לעבודות שלנו, ולא צריך לספר על הסבל כי זה לא מעניין אף גוף ממשלתי, כי האזרחים שגרים שם הם אזרחים או תושבים ערבים אז למי צריך שיהיה אכפת?? גם עריית ירושלים לא אכפת לה מתשתיות בשכונה הזו, גם משרד התחבורה עושה את התחבורה קשה יותר ויותר לשכונה עם מה שהם קוראים לו שיפורים לקווים, ועוד ועוד. אבל זה לא העניין עכשיו, מאז ותמיד אנחנו מתחילים את היום שלנו לפני הבוקר, כדי להספיק להגיע לעבודות שלנו ללא להתעכב בגלל המחסום או פקקים אחרים. כאן אני מדברת על הדרך הישירה שהיא מחסום קלנדיה, יש עוד דרך עקיפה, מחסום חיזמה, שלפעמים אומרים נו בסדר, נעשה את הסיבוב, ומי שיכול להסתובב זה רק בעל רכב, כי שוב אין תחבורה ציבורית שעושה את הסיבוב מאותה הסיבה שהזכרתי למעלה, ואז כמעט תמיד סגרו לנו את הדרך לשם עם מחסום, ג׳בע, למה??
כדי שלא נעמיס את הכביש ונעכב את כל המתנחלים שמגיעים מכיוון צומת אדם, כי בסופו של הדרך, כולנו נגיע למחסום חיזמה, רכב שנראה של ערבים נבדק, רכב אחר עובר פשוט ככה, אין עוד סיבות.
ועכשיו, ולאור המצב הבטחוני, החליטו לעשות לנו חיים אפילו יותר קשים, בהתחלה סגרו את מחסום קלנדיה, כולנו צריכים להסתובב לחיזמה, ואז פתחו את קלנדיה, אבל הם סוגרים בכל רגע נתון, כל חצי שעה למשל, וכל 10 דק׳ לפעמים רבע שעה מעבירים רכב אחד, אם מעבירים בכלל, עונש קהילתי כזה, סתם ללא סיבות פשוט להעניש אזרחים ותושבים, אפשר לעשות את הבדיקה יותר זריזה אבל אין רצון. ובנוסף שמו שער באמצע הדרך העקיפה במקום מחסום ג׳בע, פינוק לא? שער במקום מחסום שסוגרים אותו בשעות השיא!! בין 05:00 ל 08:00 בבוקר בערך היא לא פתוחה סך הכל חצי שעה, שוב למה?? כדי שאזרחים ותושבים סוג ב׳ לא יעמיסו למתנחלים שמגיעים מכיוון אדם וכל ההתנחלויות צפונה את הכביש.
אפילו בדרך החזרה, אם רצינו להגיע הביתה בדרך עוד יותר עקיפה, שזה מחסום אל ג׳יב מכיוון גבעת זאב, לפעמים פשוט סוגרים אותו, ככה סתם ללא סיבות. מהמחסום הזה אפשר רק להיכנס לגדה ולא לצאת ממנה, אז אין ממש שום סיבה מוצדקת לסגור אותו לנכנסים, אבל כן סוגרים.
אז מה הפתרון?? לצאת לעבודה לפני 05:00 או להישאר לפחות 3 שעות בדרך. אני עובדת של ......[שמו של מקום העבודה הושמט כדי לשמור על פרטיותה של מ']. בהתחלת אוקטובר פשוט נשארתי בבית כי הרכב שלי היה צריך תיקון וסידור רשיון, ואז במקום העבודה שלי לא הפיקו לי אישור מיוחד כדי לעבור דרך קלנדיה, וסתם טענו שאם אני אציג את תעודת עובד הם יתנו לי לעבור, בטח לא נתנו לי לעבור, צוותים רפואיים מתבקשים להסתובב דרך חיזמה אז תעודת עובד תתן לי לעבור?!!
ואז סידרתי את הרכב שלי והתחלתי לעשות את הסיבוב, שביום אחד יצאתי מהבית ב06:00 הגעתי לעבודה ב09:53
וימים אחרים פשוט חזרתי הביתה אחרי שעתיים של לא התקדמות. תחשבו על זה שיש אלפים כמוני, לא רק אני צוותים רפואיים, עובדי אוניברסיטאות, עובדי בניין, עובדי משרד החינוך ואפילו עובדי מדינה. האם המוסדות שאנחנו עובדים בהם מתחשבים בשעות שאנחנו מפספסים בכבישים? לא
האם אכפת לממשלה או למשרד הביטחון מהסבל שלנו ?? גם לא
למה? כי אנחנו אזרחים סוג ב. אפילו אנחנו אזרחים ללא סיווג בעיניים שלהם.
אני לא יודעת אם בכלל תתיחסו לפנייה שלי אבל אני מקווה שכן. זה לא נורא לנסות לא?
