מופקע

ב-5 למאי המנהל האזרחי הפקיע את האתר נבי סמואל באמתלה של "טובת הציבור". לאחר גירוש התושבים הפלסטינים מבתיהם בראשית שנות ה-70, הפיכתו של הכפר לבלתי חוקי בשל הכרזה על כ-3,300 דונם כ"שמורת טבע" וניתוקו מהגדה המערבית באמצעות מערכת חומות וגדרות, לא נותר ספק ל"טובת" איזה "ציבור" מדובר.

ב-5 למאי פורסם באתר המנהל האזרחי צו שכותרתו: "החלטה בדבר רכישת בעלות ונטילת חזקה אתר קבר הנביא שמואל מס' ה'/ 02/26".

על הצו חתום הלל רוט, מתנחל אולטרה קיצוני הנושא בתואר הלא נכבד "סגן ראש המנהל האזרחי". רוט הוא האדם שסמוטריץ' העמיד בפועל בראש המנהל האזרחי לאחר הקמת הממשלה הנוכחית. "....לאחר ששוכנעתי כי רכישת הבעלות במקרקעין הינה לטובת הציבור ולשם מימוש הפרויקט לפיתוח ושימור האתר הארכיאולוגי קבר הנביא שמואל, וכי יש ביכולת המקים לעמוד בהוצאה הדרושה לפיצוי בעלי הזכות במקרקעין -הנני מחליט בזה על רכישת הבעלות במקרקעין..."

זהו נוסח קבוע של צו הפקעה שבאמצעותו הפקיע הצבא כ-75 אלף דונם ברחבי הגדה המערבית מאז 1967. אלא שצו הפקעה זה נבדל מכל צווי ההפקעה שקדמו לו בעניין אחד חשוב: זו הפעם הראשונה שישראל מפקיעה אתר המקודש גם למוסלמים וגם לנוצרים. צו ההפקעה, מפקיע אפוא את האתר מידי הוקף האיסלאמי ומעביר את הבעלות עליו לידי השלטון הצבאי הישראלי.

נזכיר כי צווי הפקעה בגדה המערבית, הם צווים שנועדו לכאורה עבור פרוייקטים אזרחיים בלבד, שגם האוכלוסייה הפלסטינית המקומית אמורה לצאת נשכרת מהקמתם. בפועל השימוש בצווי הפקעה נועד לרוב לשרת, כפי שהראנו בדו"ח "הופקע מהקשרו" (פורסם 2022), בעיקר או רק אינטרסים של מתנחלים. קישור לדו"ח בהערות.

סיפור התקדשותו של נבי סמואיל - המקום שבו על פי המסורת נקבר שמואל הנביא - מלמד כיצד מסורות התקדשותם של אתרים, נודדות בין הדתות. בספר שמואל א פרק כה' 1 נכתב: "וַיָּמׇת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כׇל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה..."

ככל הידוע, הראשונים שהחליטו ש"הרמה" הוא אתר נבי סמואל, היו אנשי דת נוצרים בתקופה הביזנטית (מאות 4-7 לספירה). בתקופה זו נוצרו רבות מהמסורות הנוצריות שאיתרו אירועים המוזכרים בתנ"ך. הצלבנים שהגיעו ל"ארץ הקודש" בסוף המאה ה-11, התרשמו אף הם ככל הנראה מגובהו היחסי של המקום והשתכנעו שאכן מדובר במקום קבורתו של שמואל הנביא.

המבנה המוכר כיום בשם נבי סמואל, על אף המינרט שמתנוסס מעליו, נבנה במקור ככנסייה צלבנית, דבר שכל אדם שיש לו הכרות בסיסית עם ארכיטקטורה של כנסיות, יכול להבחין בו מייד:

1. המבנה בנוי בתבנית של בזיליקה – תבנית המאפיינת כנסיות בימי הביניים.

2. האפסיס של הכנסייה פונה למזרח.

3. מתחת למבנה ישנה קריפטה, שהיא האתר הקדום שמעניק לכנסייה את קדושתה. במקרה זה מדובר בקבר שמואל הנביא.

עד גירוש הצלבנים על ידי צלאח א-דין כ-90 שנה מאוחר יותר, חלף כנראה די זמן כדי שגם המוסלמים יפנימו את המסורת הנוצרית. וכך לאחר מספר התאמות קלות, שכללו את שינוי כיוון התפילה (מה שאינו מסתדר כלל עם הארכיטקטורה המקורית), הפכה הכנסייה למסגד. באותה תקופה גם יהודים ירשו את מסורת מקום קבורתו של שמואל הנביא, בדומה למה שקרה בקבר רחל בבית לחם ובקבר יוסף בשכם.

עד כאן, אין הרבה חדש. המזרח התיכון ואירופה מלאים בדוגמאות של מבנים שעברו מיד ליד בהתאם לזהות השליטים. המיוחד במקרה זה, הוא שבשנת 1967 נכנס כוח פוליטי חדש לסיפור: המדינה היהודית שהיא כידוע גם "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

הישראלים שחיפשו אתרים קדושים כדי להצדיק את תביעת הבעלות שלהם על הארץ בכלל ועל חלקיה שנכבשו ביוני 1967 בפרט, הם לא אלו שיוותרו על ההזדמנות ליטול לעצמם חזקה באתר כמו נבי סמואל. וכך הפכה הכנסייה הצלבנית שהפכה למסגד לאתר עלייה לרגל עבור יהודים - שוחרי קברים קדושים.

לאחר שהשליטה באתר עברה לישראל, היה זה בלתי אפשרי שפלסטינים ימשיכו לגור בסמוך לו. בראשית שנות ה-70 המקום הוכרז כאתר עתיקות והתושבים הפלסטינים שהתגוררו בסמוך לכנסייה/מסגד/בית כנסת אולצו לפנות את בתיהם ולעבור להתגורר כמה מאות מטרים מזרחה, כדי לאפשר לארכיאולוגיה הישראלית לסמן בעלות. ברבות הימים התברר כי כנגד חלק גדול מאותם בתים שהפלסטינים המפונים בעל כורחם, נאלצו לבנות, הוצאו צווי הריסה. כך חלפו להן 55 שנה, שבמהלכן ישראל לא אישרה תכנית מתאר שמאפשרת לתושבי הכפר נבי סמואל לחיות במינימום של כבוד וביטחון, ללא חשש שבתיהם יהרסו.

בשנת 1995 נעשה צעד אחד חשוב נוסף להשתלטות על אזור נבי סמואל כאשר המקום הוכרז כשמורת טבע "פארק שמואל הנביא". "המקום" במקרה זה, הוא מושג קצת מטעה, שכן שמורת הטבע כוללת שטח עצום המשתרע על כ-3,300 דונם, הגובלים מדרום בשטח השיפוט של ירושלים כפי שהוא שורטט לאחר 1967. במילים אחרות, ישראל מנעה פיתוח פלסטיני בכל השטח שנמצא ממרכז העיר ירושלים ועד הכפר אל ג'יב מצפון, אם באמצעות סיפוחו לירושלים ואם באמצעות הכרזה עליו כשמורת טבע "פארק הנביא שמואל".

השלב הקריטי הבא בניתוקו המוחלט של נבי סמואל מהגדה המערבית, היה בשנים 2008-2009 כאשר ישראל בנתה את גדר ההפרדה והותירה את נבי סמואל וההתנחלויות הסמוכות, הר שמואל, גבעון וגבעת זאב בתוך פרוזדור שמחבר את צפון ירושלים עם כביש 443. כתוצאה מכך האוכלוסייה הפלסטינית בנבי סמואל שמונה כמה מאות אנשים, נותרה עניה ומבודדת, שקיומה תלוי בהיתרים שישראל נאותה (עדיין) להנפיק לתושבים. במקביל, למעלה מ-99.9% מתושבי הגדה המערבית הנותרים, יכולים לחלום להגיע לבקר או להתפלל בנבי סמואל, שכן הוא נכלל בתוך האזור שהוכרז ע"י הצבא כשטח צבאי סגור "מרחב התפר".

אבל בגדה כידוע אין ואקום, ואם פלסטינים אינם נכנסים, אזי ישראלים שרובם המוחלט הם חרדים, נוהרים למקום. לכן קם צורך לתכנן במקום אתר עלייה לרגל עבור אלו שכן יכולים להגיע. בשנת 2023 המנהל האזרחי אישר את תכנית מתאר 51/107/3, המשתרעת על כ-110 דונם. בדיוק כמו השטח שהמנהל האזרחי הו

דיע על הפקעתו ב-5 למאי. מסתבר שמדובר בדיוק באותו שטח.

עכשיו גם מובן ל"טובת" איזה "ציבור" בדיוק, עושה דברו של סמוטריץ במנהל האזרחי, הפקיע את השטח.