לפני כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל בשנת 1967 הושלם הסדר המקרקעין בכשליש משטחי הגדה ושל רישומם. בהסדר המקרקעין בגדה המערבית נרשמו בין היתר כ־600 אלף דונם על שם המדינה, כלומר על שם רשויות המנדט הבריטי, ולאחר מכן, עם סיפוחה הרשמי של הגדה המערבית לירדן בשנת 1950, על שם האוצר הירדני. לאחר נסיגתה של ישראל מהשטחים שנמסרו לרשות הפלסטינית במהלך שנות התשעים כתוצאה מתהליך אוסלו, נותרו כ-530 אלף דונם של אדמות מדינה הרשומות בטאבו בשטחי C בשליטה ישראלית מלאה. במהלך השנים ישראל הכריזה על כ־788 אלף דונם מאדמות הגדה המערבית כאדמות מדינה. כ־103 אלף דונם מהם כלולים בשטחים שבשלבים שונים של יישום הסכמי אוסלו בשנות התשעים, הועברו לרשות הפלסטינית (שטחי A ו־B), וכך נותרו בשטחי C כ־685 אלף דונם אדמות מדינה מוכרזות.

ביוני 2018 המנהל האזרחי מסר כי לצרכי ההתנחלויות הישראליות הוקצו במהלך השנים כ-674,459 דונם, שהם 99.76% מסך כל אדמות המדינה שהוקצו משנת 1967 ואילך. משמעותו של נתון זה למעשה היא שכל עבודה, להוציא יוצאים מהכלל נדירים מאוד, שפלסטיני ביצע או יבצע אי פעם באדמת מדינה, תיתפס אפריורית על ידי המנהל האזרחי כפלישה. אין פלא אם כן ש91% מצווי הפינוי שהוצאו בשנים 2005-2018 הם נגד פלסטינים.