תושבי אל־בירה מכירים את ההר שנמצא ממזרח לבתיהם כ"ג'בל אל טוויל" (ההר הגבוה). המבוגרים מביניהם זוכרים אותו גם בשם "ג'בל אל־כוויתי", זכר לימים שתיירים מכוויית חיפשו על פסגתו הצוננת מפלט מהקיץ הלוהט של המפרץ הפרסי. הבריטים, בתורם, בנו על פסגת ההר מאגר מים — חוליה אחת בקו המים שסללו מעין אל־סמיה לרמאללה.
בשנות ה–60 עיריית ירושלים (הירדנית) רכשה את הזכויות בקרקע, והחלה להקים במקום תשתיות לאתר תיירות, אך התוכניות הללו נקטעו סופית עם תפיסת המקום "לצורכי ביטחון" על ידי ישראל בנובמבר 1979. חלפו עוד כשנתיים, וממשלת בגין החליטה להקים במקום "מרכז אזורי פסגות", כחלק מהפיצוי שהיא העניקה לכולנו לקראת פינויו המתוכנן של חצי האי סיני ב–1982.
שנת 1979 היתה גם שנה משמעותית בחייו של מאיר ברג, מחלוצי ההשתלטות החקלאית סביב ההתנחלות פסגות. בשנה זו הוא היגר לישראל מברית המועצות, ובהמשך עבר לגור בהתנחלות הצעירה. תצלומי אוויר מלמדים כי כבר במהלך שנות ה–90 העולה החדש/ישן הספיק להשתלט על כמה חלקות בבעלותם של תושבי אל־בירה, לצורך עיבודן. ברג לא עשה זאת לבד: הוא הסתייע בין היתר בהלוואה שקיבל מהחטיבה להתיישבות לרכישת מכונת ריסוס, ובהקצבת מים נאה שקיבל מרשות המים. במרכזן של החלקות הגזולות הללו יבנה לימים הבן הממשיך והשאפתן יעקב, באופן בלתי חוקי כמובן, את מבנה היקב המשפחתי, ובצמוד לו גם את ביתו המרווח.
שנת 2003 היתה שנה מצוינת לעסק המשפחתי. בחסות האינתיאפדה השנייה הוקמה באופן פיראטי גדר חשמלית סביב התנחלות פסגות. כך נהפכו 140 הדונמים המקוריים שהצבא הקצה להתנחלות בראשית שנות ה–80, ל–650 דונם, שיותר מ–500 מהם בבעלותם של מאות מתושבי אל־בירה. אדמותיהם נותרו כלואות בתוך השטח שגודר סביב ההתנחלות. מצב זה איפשר לבעלי היקב להשתלט בתוך שנים מועטות על עוד כ–80 דונם, ולטעת עליהם כרמי ענבים. לא מיותר לציין כי ברג הבן — דור שני של גזלני אדמות — אף הוא לא קופח על ידי החטיבה להתיישבות, שהעמידה לרשותו שתי הלוואת אישיות לביסוס העסק המשפחתי.
לנוכח הצלחת השיטה, החל "יקב פסגות" לרכוש ענבים גם מהתנחלויות ומאחזים נוספים, שכמה וכמה מתושביהם מתמחים בהשתלטויות אלימות על קרקעות, כמו תושבי המאחז קידה וההתנחלויות אלון מורה וברכה. כך, בתוך כמה שנים נהפך "יקב פסגות" ממיזם משפחתי צנוע, למפעל המייצר מאות אלפי בקבוקים בשנה, מתוכם גם כאלו המיועדים לייצוא למדינות האיחוד האירופי.
עם ההצלחה צצו גם כמה בעיות: אחת מהן היא, שעל פי תקנות האיחוד יש לכתוב על כל מוצר היכן בדיוק הוא מיוצר, ומכיון ש"יקב פסגות" נמצא מחוץ לשטח מדינת ישראל, האיחוד האירופי דורש כי יכתב בבירור על בקבוקיו שהם מגיעים מ"ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים".
ואולם, מתברר כי חלוצי גזל האדמות בפסגות הם גם חלוצים בתחום המשפט. בשנה שעברה הגיש "יקב פסגות", בסיועם של שני ארגונים יהודיים מצרפת וארצות הברית שמתמחים ב"מאבק באנטישמיות", עתירה נגד שר הכלכלה הצרפתי, בדרישה לבטל את החובה לציין את מקורם של הבקבוקים שהם מוכרים באירופה. טענת העותרים היתה, שאין כלל חובה חוקית לציין את שם המדינה (להבדיל מהמקום) שממנה בא המוצר, וממילא אין גם חובה לציין כי היין שלהם מיוצר בהתנחלות בשטחים. כנראה שלאותם ארגונים יהודיים הרבה יותר קל לזהות "אנטישמיות מוסווית" באירופה, מאשר גזל אדמות לאור יום שמבצעים יהודים ישראלים בגדה המערבית.
בית המשפט הצרפתי אכן הקפיא זמנית את הוראת הסימון, והעביר את התיק להכרעת בית המשפט העליון של האיחוד האירופי, שדן בה, כמה אירוני, ב–9 באפריל, היום שבו ציבור הבוחרים בישראל העניק 35 מנדטים למפלגה שבראשה עומד חשוד סדרתי במעשי שחיתות, אשר התחייב לספח את ההתנחלויות.
הכרעת בית המשפט העליון של האיחוד האירופי טרם התקבלה, ועד שתתקבל רצינו להציע שבמקום לציין על הבקבוקים שמקור היין בשטח כבוש, פשוט יצוין עליהם שהיין יוצר מענבים שגדלו על קרקעות שנגזלו באלימות מתושבי הגדה הפלסטינים. מעניין אם משפחת ברג תסכים לסידור הזה.
