אל תעשו בעיות

כנופיות הטרור שפועלות בחסות ממשלת ישראל המושחתת והגזענית הגיעו לכפר הקטן נעמאן, ממזרח למפלצת הבטון הר חומה. כך זולגת לה האנרכיה הלאומנית מהגדה אל תוך השטח שמדינת ישראל סיפחה לשטחה לאחר 1967.

מבין שלל האסונות והתופעות ההרסניות שיצר משטר הכיבוש והאפרטהייד הישראלי, לכפר נעמאן שמור מקום ייחודי. הכפר ששוכן בפינה הדרום מזרחית של השטח שסופח לירושלים בשנת 1967, היה קיים עשרות שנים לפני כיבוש הגדה. 

לאחר סיפוח מזרח ירושלים, שבועות ספורים לאחר תום המלחמה, הרשויות הישראליות העניקו תעודות זהות כחולות, כלומר מעמד של תושבות קבע, לפלסטינים במזרח ירושלים. אלא שבשל טעות בירוקרטית, תושבי נעמאן נרשמו על ידי ישראל כתושבי הגדה המערבית, על אף שהם התגוררו בתוך השטח שישראל החליטה באופן חד צדדי לספח לשטחה.

המצב הזה הפך אותם למעשה ל"שוהים בלתי חוקיים" בבתיהם. הבעיה הזו נותרה תיאורטית עד אמצע שנות ה-90. תושבי נעמאן הלכו לבתי ספר בכפר הסמוך אם טובא שנמצא אף הוא בתוך שטח שיפוט ירושלים, עבדו ולרוב נעו באופן חופשי כמו תושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים.

הסכם אוסלו, היווה נקודת מפנה בהקשר זה. מכיון שישראל התעקשה שההסכמים לא יכללו את מזרח ירושלים, היא החלה בניתוק בירוקרטי של מזרח ירושלים משאר הגדה המערבית. 

וכך מצאו עצמם תושבי נעמאן במציאות קפקאית, שבה מצד אחד הם מתגוררים בבתיהם בתוך מזרח ירושלים, שאליבא דישראל היא חלק משטחה הריבוני. ומצד שני, תעודות הזהות שלהם, הן של תושבי הגדה המערבית. נסיונם של תושבי נעמאן לתקן את העיוות הזה באמצעות קבלת תעודות זהות ירושלמיות, סורב על ידי משרד הפנים וגם עתירה לבג"ץ לא פתרה את העניין. כתוצאה מכך תלמידי בית הספר מנעמאן הוכרחו לעבור ללמוד בבתי ספר של הרשות הפלסטינית מחוץ למזרח ירושלים.

קישור לדו"ח בצלם משנת 2003 על הכפר נעמאן

לאחר פרוץ האינתיפאד'ה השנייה לקראת סוף שנת 2000, מצבם של תושבי נועמאן הורע מאוד. בין השנים 2002-2005 הכפר הוקף על ידי גדר ההפרדה משלושה כיוונים ולמעשה נותק פיזית משאר הגדה המערבית. במקביל בשנים 2003-2008 נפרץ ונסלל בהדרגה "כביש ליברמן" (כביש 398) שמחבר את ההתנחלויות המבודדות והאלימות מדרום מזרח לבית לחם עם ירושלים. כתוצאה מכך הכפר בודד פיזית משאר הגדה המערבית ונותר למעשה פתוח לכיוון אחד בלבד, לכיוון מפלצת הבטון הר חומה, ממערב לו.

וכאן אנו מגיעים לפרק הנוכחי של העלילה: מכיון שהגישה לנעמאן מכיוון הר חומה היא קלה מאוד (דרך עפר שכל רכב יכול לעבור, כנופייה טרור מקומית הקימה לפני כמה שבועות מאחז על הגבעה החולשת על נעמן ממערב. הכוונה היא למנוע את יכולתם של תושבי הכפר המנותקים באמצעות מערכת גדרות ומחסומים משאר הגדה המערבית, לעשות שימוש בשטחים החקלאיים שעדיין נגישים להם.

 עם הקמת המאחז חברי הכנופיה החלו להסתובב בין בתי הכפר, השתלטו על מבנה עתיק שעומד בפאתי הכפר ובמקביל החלו הצקות, איומים, התנכלויות וחבלות ברכוש ואף הגיעו מלווים בשוטרים חמושים שהורו לתושבי נועמאן "לא לעשות בעיות", כאילו הם אלו ש"עושים בעיות".

רק שהפעם כל זה מתרחש בתוך שטח שישראל רואה בו "שטח ריבוני שלה". כך גולשת האנרכיה של כנופיות הטרור מתוך שאר הגדה המערבית אל תוך מזרח ירושלים. 

עיריית ירושלים שבראשה עומד משה ליאון, ראש עיר שנבחר כזכור לאחר מסע הסתה ארסי שכוון נגד כ-40% מאוכלוסיית העיר, צריך להחליט האם הוא מאפשר לכנופייה שמנסה לגרש את תושבי נעמאן, להשתולל כפי שחבריהם התרגלו לעשות כמה קילומטרים משם, מעבר לגבולות הפיקציה המכונה "מזרח ירושלים".