ימים ספורים לפני תום השנה האזרחית החולפת, הצבא הוציא צו תפיסה "זמני" שמספרו ת/22/22. לכאורה, הצו יעמוד בתוקף בשלב זה, רק למשך 5 שנים, אך ברור כי בכוונת הצבא להאריך שוב ושוב את תוקפו עד אין סוף. להעתק הצו - http://bit.ly/3X3XaL1
צו התפיסה מתייחס לכ-84 דונם של אדמות פרטיות בבעלות תושבי הכפרים צוריף, ג'בע ובעיקר ואדי פוכין. מהמפה המצורפת לצו התפיסה, ניתן להסיק:
א. כי מדובר בצו שנועד לסלילת כביש צבאי, שמטרתו היא להדק את הפיקוח הצבאי על האזור הזה, שגובל בקו הירוק.
ב. הכביש יסלל על שטח בן למעלה מ-300 דונם, שרובם אינם נספרים בצו, שכן המדינה רואה בהם "אדמות מדינה".
ואכן במענה לשאלה, מה בכוונת הצבא לעשות בשטח שנתפס, נכתב כי: "למפקד הצבאי באזור, ישנה אחריות לשמירה על ביטחון מדינת ישראל, האזור ותושביהם. צו התפיסה במקרה זה נחתם לטובת תכלית ביטחונית, במסגרתה ייערכו עבודות הנדסיות במרחב ולא לצורך תכנון אזרחי."
לפני כשנה וחצי, לאחר שהמנהל האזרחי החל לסמן בשטח תוואי של כביש חדש, פרסמנו פוסט (https://bit.ly/3HVJ4a8) שעסק בכביש אזרחי - כביש 3742 - שמתוכנן להיסלל באזור זה. מטרת הכביש המתוכנן היא לחבר בין שני כבישי רוחב שעולים אל לב הגדה המערבית. מאז לא שמענו כי נעשו עבודות הכנה נוספות בשטח, אבל ידוע לנו כי התוכנית לסלילת הכביש הזה, מקודמת במנהל האזרחי. הכוונה אם כן, היא לסלול שני כבישים מקבילים: כביש צבאי שלשמו הוצא צו התפיסה הנוכחי. וכביש אזרחי (עליו כתבנו לפני שנה וחצי) שהתוואי הסופי שלו טרם פורסם. לידיעה בעיתון הארץ, על התוכנית לסלול את כביש 3742 - https://bit.ly/3YlXpC1
לא ברור כיצד הצבא מתכנן לסלול את שני הכבישים הללו בתוך אותו תא שטח. מה עוד שבנוסף לשני הכבישים הללו, ישראל - לפחות באופן רשמי, מתכננת גם להקים את גדר ההפרדה באזור זה. זאת אומרת, שאם גדר ההפרדה אכן תיבנה באזור זה (ולשם כך ישראל הוציאה בשנת 2005 צווי תפיסה, שתוקפם הוארך לאחרונה), מדובר יהיה בכביש נוסף שיסלל בצמוד לגדר. עיקר הדאגה מכל התוכניות הללו, היא לכפר ואדי פוכין, שכל הכבישים והגדרות הללו אמורים איכשהו לעבור בתוך אדמות תושביו - חלקן אדמות מעובדות היטב, שתושבי הכפר מתפרנסים מהן.
ואדי פוכין הוא כפר פלסטיני קטן שנמצא כ-8 קמ' ממערב לבית לחם, סמוך מאוד לקו הירוק. בשנת 1967 תושבי הכפר נאלצו לעזוב את הכפר, אך שנים ספורות לאחר מכן, ישראל איפשרה להם לחזור להתגורר במקום. הכפר מוכר בשל התרבות החקלאית המפותחת שתושביו מטפחים, המבוססת על מערכת של אמות ובריכות מים שמוזנים ממספר מעיינות טבעיים. למקום מגיעים גם לא מעט ישראלים, חלקם הופכים ברוב חוצפתם את בריכות המים של תושבי הכפר לבריכות השחיה שלהם. אחרים, כפי שדיווחנו כאן לפני כשנתיים וחצי, חושבים שזו הזדמנות מצויינת לפגוע ברכוש של פלסטינים. אבל ישנה גם קבוצת תושבים מהישוב השכן צור הדסה, שפועלת על מנת לסייע לתושבי הכפר לעמוד מול מקרי האלימות והונדליזם הללו (https://bit.ly/3JFiIuq). לכתבה שפורסמה ב'הארץ' בשנת 2016 על ביקורי הישראלים במקום - https://bit.ly/3X2Y9ef
בעקבות המלחמה בשנת 1948, הכפר איבד כשני שליש מאדמותיו שנותרו ממערב לקו הירוק. על חלק מהאדמות הללו, נבנתה צור הדסה שבתיה המזרחיים נמצאים עשרות מטרים מעל בתי הכפר. מצידו השני של ואדי פוכין, נמצאת ההתנחלות החרדית הענקית,
, שמערכת הביוב הכושלת שלה, מזהמת מזה שנים ארוכות, מספר חלקות חקלאיות של תושבי ואדי פוכין ושל הכפר נחאלין ששוכן מצידה השני של ההתנחלות (https://bit.ly/3HAttLG).
עם או בלי חילופי שלטון ומשטר בישראל, שיהפכו אותה ל"דמוקרטיה לא ליברלית", הדיקטטורה הצבאית הלא ליברלית שבאמצעותה ישראל שולטת בגדה המערבית, ממשיכה לעשות ברכושם של הפלסטינים, ככל העולה על רוחה.
