מאז כהונתו של גנז המדינה הקודם, יעקב לוזוביק, נסרקים ומועלים מיליוני מסמכים לאתר האינטרנט של ארכיון המדינה. היום נדבר על מסמך אחד מתוך אותם מיליוני מסמכים. המסמך נמצא בתוך תיק שכותרתו "הכנסת התשיעית, פניות הציבור בעניין השטחים המשוחררים, 12/78-1/81" - https://bit.ly/3GwFPTl.
המסמך שנכתב על ידי חנוך אלון, אחד מוותיקי ההתנחלות עפרה, נשלח למפקד הגדה המערבית באותם ימים, תא"ל בנימין בן אליעזר, באוגוסט 1979. דהיינו, שנים ספורות לאחר הקמת ההתנחלות וחודשים ספורים לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצריים. בשורת "הנדון" נכתב "תוכנית מיתאר מקומית עפרה – רכישת קרקעות לצרכי ציבור לפי החוק הירדני לשנת 1953".
המסמך הלא קצר (4 עמודים), שופך אור על מה שקרה בשנים הראשונות בהתנחלות עפרה, בכל הקשור להשתלטות על אדמות הכפרים שעליהן ההתנחלות הוקמה. בפסקאות הבאות נתאר את הרקע לכתיבת המסמך ומה קרה בהתנחלות עפרה בעשורים שחלפו מאז כתיבתו.
ההתנחלות עפרה הוקמה באמצע שנות ה-70 בתוך בסיס צבאי ירדני שהחל להיבנות כשנה לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית, לאורך כביש יריחו-רמאללה. הבסיס הירדני הוקם על קרקע בבעלות תושבי הכפרים עין יברוד וסלואד, שהופקעה על ידי השלטונות הירדנים בשנת 1966.
המסמך נכתב על רקע "תוכנית האוטונומיה" שישראל התחייבה ליישם בגדה המערבית ובעזה באביב 1980, כחלק מהסכמי השלום עם מצריים, שנחתמו כאמור חודשים ספורים קודם לכן. (תוכנית האוטונומיה באתר הכנסת - https://bit.ly/3tsTRle). במסגרת תוכנית זו, הממשל הצבאי בגדה המערבית היה אמור להתבטל וסמכויות השלטון המקומי היו אמורות לעבור למועצה פלסטינית בת 11 חברים, שהיתה אמורה להיבחר על ידי תושבי הגדה והרצועה. סמכויות המועצה הנבחרת על פי התוכנית, היו מנהליות בלבד. הם כללו 11 תחומי מנהל שונים כגון: חינוך, בריאות ומשפט מקומי. אגב, אחד מעקרונות התוכנית הזו שממשלת בגין אימצה, היה שכל תושב פלסטיני בגדה המערבית ובעזה, יכול היה להתאזרח במדינת ישראל במידה שירצה בכך (סעיפים 14-16), או לחלופין יוכל להפוך לאזרח ירדני. אלא שהירדנים כמו גם הפלסטינים עצמם כמובן, מעולם לא נשאלו אם התוכנית הזו מתאימה להם.
הבעיה שהטרידה את מתנחלי עפרה באותו זמן, היתה שלטעמם להתנחלות לא היו די קרקעות. כך כותב אלון: "הישוב הקהילתי עפרה ימנה לאחר החגים 75 משפחות החיות בתנאי צפיפות על שטח של 270 דונם". בחישוב מהיר מתברר ש"תנאי הצפיפות" שאלון מדבר עליהם העניקו בממוצע למעלה מ-3.5 דונם למשפחה. לא רע במושגים של "תנאי צפיפות".
החשש ממחסור בקרקעות לשם התפתחות ההתנחלות, הביא את המתנחלים במקום לדרוש שהמפקד הצבאי של הגדה המערבית יפקיע עבור ההתנחלות עוד 540 דונם מלבד 270 הדונם שהירדנים הפקיעו ב1966 - זאת על מנת שההתנחלות תוכל לגדול ולאכלס 350 משפחות. למה להפקיע? מכיון שהמתנחלים בעפרה ידעו היטב כבר אז, שכל הקרקעות סביבם, הן קרקעות פרטיות בבעלות פלסטינים.
המסמך כולל הסבר מפורט ומפוכח של המצב המשפטי הפורמלי שחל בגדה המערבית, מצב שנובע ממעמדה כ"שטח כבוש" שחלים עליו דיני המלחמה של המשפט הבינלאומי. דינים אלה אמורים היו להגביל את יכולתה של ישראל לנשל את התושבים המקומיים מרכושם לשם הקמת התנחלויות. אך ישראל השקיעה הרבה אנרגיה יצירתית בהמצאת מנגנוני גזל שונים שנועדו לעקוף את האיסורים הללו.
המתנחלים מצידם - אז כמו היום - כפרו בתחולת הדינים הללו, שהתנגשו עם האינטרסים שלהם. חלק מהמסמך מוקדש להסבר רהוט ובדרכו גם קוהרנטי, של מקור כפירתם בדין הבינלאומי. הנה ציטוט שישמע מוכר לאוזן העכשווית, שמדגים יפה את הלך המחשבה של האנשים הללו: "אין אנו ישוב של "כובשים". איננו נמצאים על אדמה זרה. לא שללנו ריבונות מאף אחד, כאשר אבינו יעקב ראה בסביבתנו "סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים", עוד לא ידעו בעולם בכלל, מה זאת "ריבונות"'.
התזמון של כתיבת המסמך לא היה מקרי. המתנחלים חששו מאוד באותם ימים, מהאפשרות שיישומה המתוכנן של תוכנית האוטונומיה, פחות משנה לאחר מועד כתיבת המסמך הזה, ימנע את הפקעת הקרקעות בהן הם חשקו, בשל ביטול המשטר הצבאי בגדה המערבית. וכתוצאה מכך, הם יוותרו רק עם שטח ההפקעה הירדנית (270 דונם) שעשוי היה, כפי שכתב אלון: "לעוות ולסקל את סכויי צמיחתו התקינה והטבעית" של "הישוב".
את המכתב מסיים אלון במילים הבאות: "אנו מבקשים לקבל תשובה על דרישתנו, נושאת מכתב זה, בזמן הקרוב ביותר, הואיל ובמקרה של חוסר היענות, בדעתנו להביא את עתירתנו בפני בית הדין הגבוה לצדק". לא ידוע לנו האם עתירה כזו אכן הוגשה, אבל לו היתה מוגשת, ספק רב אם היא היתה מסתיימת לשביעות רצונם של מתנחלי עפרה.
תוכנית האוטונומיה, לשמחתם של המתנחלים ותומכיהם, מעולם לא מומשה כידוע, אך גם דרישת המתנחלים להפקיע את אותם 540 דונם סביב ההתנחלות, לא נענתה. אלא שלימים התברר שלא היה צורך בכך, שכן החל מראשית שנות ה-80, מתנחלי עפרה החלו לגרש ולנשל באלימות את שכניהם הפלסטינים, מאותם שטחים שאותם הם דרשו שנים ספורות קודם לכן, להפקיע באופן רשמי.
מהלך זה, הוא שהוביל לכך שמזה עשרות שנים, רוב בתיה של ההתנחלות עפרה בנויים בניגוד לחוק על קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית. "המאחז הבלתי חוקי הגדול והוותיק ביותר בגדה המערבית" היה מי שכינה את המקום הזה ובצדק. הדברים לא נעשו בטעות ולא בתום לב - כפי שמתנחלים ניסו לטעון לא פעם ולא פעמיים, כאשר גורלם של בתים שונים בתוך ההתנחלות עפרה הועלה להכרעת שופטי בג"ץ. ההשתלטות והבנייה על הקרקעות הללו , היו חלק ממהלך מחושב ומתוכנן, שהמתנחלים במקום עמדו מאחוריו משלבים מוקדמים מאוד, כפי שמסמך זה מלמד.
למען ההגינות, יש לומר שהם כמובן לא עשו זאת לבד. אלא כפי שחנוך אלון מעיד במסמך, הם פעלו בסיוע צמוד של מספר גופים ממשלתיים וציבוריים שהיו מעורבים עד צוואר במהלך ביזת הקרקעות במקום: משרד השיכון, משרד החקלאות, משרד החינוך, ההסתדרות הציונית העולמית וקק"ל. רק גוף אחד חסר ברשימה הזו והוא הצבא עצמו. בלעדיו, דבר מכל זה לא יכול היה להתממש.
