פוסט אורח - איתי פייטלסון ביום שישי, ה-1.1.21, הגיעו חיילים מהמנהל האזרחי בליווי כוח צבאי לכפר א-רכיז שבמסאפר יטא, כדי להחרים גנרטור. מספר תושבים ניסו למנוע את החרמתו ולאחר מאבק קצר קצין מהמנהל האזרחי ירה בצווארו של אחד התושבים מטווח אפס. לפלסטיני שנורה קראו לו הארון אבו-עראם. ב-14.2.23, לאחר 774 ימים, הוא הלך לעולמו בגיל 26. קישור לפוסט שפרסמנו לאחר הירי - https://bit.ly/3IduKZu הכרתי את הארון כאשר חזר מתקופה ארוכה בבית חולים שיקומי. כמה שבועות לפני הירי, הצבא הרס את הבית שבנה, הוא היה אמור לעבור אליו לאחר שיתחתן. במקום זה, כשחזר מהאשפוז (לאחר שהחתונה בוטלה), הוא חזר לחיות במערה של הוריו, בקצה של דרך עפר מלאת אבנים ובורות. בתנאים האלה, בלי חיבור לחשמל ומים, המשפחה שלו טיפלה בו במשך למעלה משנה, כשהגוף שלו הולך ונמק ומתמלא בפצעי לחץ שכבר אין איך לטפל בהם. זאת, בין השאר בגלל שמדינת ישראל סירבה לקחת אחריות על פציעתו ולממן את הטיפול שהיה זקוק לו; היא אפילו לא אפשרה למשפחה לבנות בית או לסלול את הדרך כדי לצמצם את הטלטלות בנסיעות המזדמנות בין הבית לבית החולים. הכרתי אותו כשאני ופעילים אחרים היינו מקפיצים את הפיזיוטרפיסט שטיפל בו לא-רכיז, מכיון שאין לו אוטו. היינו נוסעים על כביש האספלט הלא-חוקי שעולה למאחז הלא-חוקי אביגיל, ואז יורדים ממנו לדרך העפר שמובילה לכפר. המאחז אומנם הוקם רק בשלהי 2001, אך מאז נבנו בו עשרות בתי מידות שהממשלה הנוכחית מצהירה על כוונתה להכשירם. זאת כמובן בניגוד לא-רכיז, הכפר של הארון, שבו אנשים החיים דורות על אדמותיהם הפרטיות, סובלים מהריסות בתים חוזרות ונשנות. אפשר להסתכל על כל זה כעניין הומניטארי: לדאוג לתרופות, לטיפול טוב ככל האפשר, לכסף כדי שהמשפחה תוכל להשאיר את הראש מעל המים. אבל הסיפור הוא ההקשר הכולל: הפער בין א-רכיז לאביגיל; דרכי העפר השבורות שיוצאות מא-רכיז ומובילות ליטא כדי להגיע לבית החולים; החרמת המכוניות מאנשים שאין להם יכולת כלכלית לקנות את המכוניות היקרות בגדה כדי שיהרסו באותן דרכי עפר; מניעת חיים נורמליים שיש בהם זכויות בסיסיות כמו למשל הזכות לחיות בבית - זה מה שהוביל את אנשי המנהל באותו יום שישי להחרים את הגנרטור, כדי למנוע משכן של הארון לבנות באדמתו הפרטית, ובכך חרצו את גורלו של הארון. ההקשר הוא האפרטהייד. הארון לא מת בתאונה. הצבא לא הגיע לשם במקרה. החרמת הגנרטור היא רק עוד אחת מאינספור פעולות דיכוי שהצבא מוציא לפועל כנגד הקהילה הפלסטינית בשטח C בכלל ובמסאפר יטא בפרט, במטרה שאנשים יעזבו את בתיהם; הארון התנגד לזה - כאילו שאפשר לצפות למשהו אחר - התנגדות שבסופו של דבר עלתה לו בחייו. כל יום מביא סיפורים חדשים: עוד הריסות, עוד ירי, עוד פצועים והרוגים. עם הזמן הביקורים נהיים תכופים פחות, העיתונאים מוצאים נושא אחר לסקר והפוליטיקאים עוברים להבטיח הבטחות נטולות כיסוי אחרות. אבל הארון לא נעלם בזמן הזה, הוא שכב במערה, מתעורר מסיוטים בלילה וסובל מכאבים ביום. המשפחה שלו גם לא נעלמה, רק נעשתה עייפה יותר ויותר בניסיון לטפל במי שבמקרה הטוב אפשר היה להשאיר במצב יציב; האח שעזב את בית הספר כדי ללכת לעבוד; ההורים והאחות שסעדו אותו, אחותו הקטנה שרק השנה התחילה כיתה א'. ככה, הוא והם נשארו שם להתמודד כמעט לבד, נושאים לבדם את ההשלכות של אותו ירי פושע באותו יום שישי בתחילת 2021. במהלך טיפולי הפיזיותרפיה הייתי יושב שם, בעיקר שותה תה ושותק. לפעמים משחק קצת עם אחותו, לפעמים מפטפט קצת עם האמא. היו ימים שהטיפול היה מתבטל כבר בהתחלה כי הארון סבל מכאבים חזקים. לקח לי הרבה זמן להצליח לדבר עם הארון עצמו, מה כבר אפשר להגיד לבן אדם שככה לקחו לו כמעט הכל בלי שום סיבה. עם הזמן התחלנו קצת לדבר. ממיטת חוליו הוא היה בקיא באופן מפתיע בכל מה שקורה באזור. מרכילות בכפר ועד את מי עצרו ואיפה הרסו; לפעמים היה גם מתכנן תוכניות, מנסה למצוא דרכים יצירתיות איך לקנות ולמכור בשוק כל מיני דברים, ולפעמים אפילו מנסה לגייס לזה אותנו. כשהיה יום יפה, היו מרימים את הארון עם המיטה המתקפלת במעלה המדרגות שבכניסה למערה, שם היה יכול להנות קצת מהשמש, ליד ההריסות של מה שהיה יכול להיות הבית שבו היה חי עם משפחתו וילדיו. זה כבר לא יקרה.
הכותב הוא מנהל המדיה בארגון 'כרם נבות'
