כיצד מבטלים צווי הפקעה שלא נעשה בהם שימוש בגדה המערבית? לא מבטלים, אלא אם בעלי הקרקע המגישים עתירה לבג"ץ. פוסט חמישי בסדרת הפוסטים שאנו מעלים בעקבות פרסום הדו"ח שפרסמנו יחד עם ארגון 'חקל' על צווי ההפקעה שהצבא הוציא בגדה המערבית.
מלבד חוקיות ההפקעה וסבירותה, נדונה בפסיקה גם שאלת ביטול ההפקעה בדיעבד, משהחליטה המדינה שלא לממש את מטרתה, או לאור שיהוי רב במימוש ההפקעה. עניין זה עלה במקרה של הכפרים דיר אבזיע, עין עריכ וביתוניא, שמתושביהם הופקעו כ-750 דונם בשנים 1998 ו-2001 לצורך סלילת כביש עוקף שהיה אמור לחבר מספר התנחלויות ממערב לרמאללה עם ירושלים. העבודות במקום החלו בשלהי שנות ה-90, אך הופסקו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. ב-2007 עתרו מתנחלים לבג"ץ בדרישה להמשיך בסלילת הכביש. במסגרת העתירה ציינה המדינה כי אין בכוונתה לסלול את הכביש, מטעמים ביטחוניים, בשל הפגיעה הבלתי מידתית בקניין האוכלוסייה הפלסטינית, ועקב קיומם של אתרים ארכיאולוגיים בתוואי הדרך. בית המשפט אישר את החלטת המדינה לסגת מכוונתה לסלול את הכביש, בהיותה סבירה ומידתית. בעקבות זאת, הגישו בשנת 2010 בעלי האדמות הפלסטינים, עתירה לביטול צווי ההפקעה. לאחר הגשת העתירה, החליטה המדינה לבטל את צווי ההפקעה והעתירה נמחקה בהסכמה.
לעומת זאת, בהפקעה אחרת שנחתמה באפריל 1975 (ה-1/4/75) וכללה בין היתר כ-1,300 דונם מאדמות הכפר ענאתא, לצורך הקמת ההתנחלות מעלה אדומים, סירבה המדינה לבטל את הפקעתו של חלק מהשטח, שבו על פי טענת העותרים לא מומשה ההפקעה במשך כארבעים שנה. יצוין כי בעוד שבחלקים אחרים של ההפקעה (שגודלה למעלה מ-28 אלף דונם), הוקמו ההתנחלות מעלה אדומים ואזור התעשייה מישור אדומים, באזור בו עסקה העתירה ניטעו מטעי זיתים על ידי מתנחלים מההתנחלות הסמוכה כפר אדומים, שהשטח הועבר לתחום שיפוטה. בעקבות סירוב המדינה לבטל את חלקי ההפקעה שלא נבנו עליהם התנחלויות, הגישו בעלי האדמות עתירה, ובה ביקשו בין השאר להסתמך על ההלכה שנקבעה בישראל בבג"ץ קרסיק, שלפיה במקום בו חדלה להתקיים המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה, יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את המקרקעין לבעלים המקוריים. העותרים טענו כי למרות שפסק הדין קרסיק נוגע למקרקעין הנמצאים בתוך מדינת ישראל, מדובר בהלכה המתווה עקרון-על במשפט הישראלי ביחס למעמדה של זכות הקניין, למול נטילה לצרכי ציבור, ובתור שכזו, משמשת כמקור פרשני גם לדין החל בגדה המערבית. בסופו של דבר החליט בית המשפט לדחות את העתירה מן הטעם העיקרי לפיו מרבית חלקי צו ההפקעה מומשו. בית המשפט קבע כי אמנם העיכוב במימוש ביחס לאדמות העותרים ארך זמן ממושך וטרם נעשה תכנון מפורט ביחס לאדמותיהם, אך אדמות אלו אינן מהוות אלא אחוז בודד משטחו הכולל של צו ההפקעה, והינן חלק בלתי נפרד ומהותי ממנו בהיותן ממוקמות במיקום אסטרטגי ביחס לשטח הכולל. לדברי בית המשפט, "הפקעת אדמות העותרים נעשתה כחלק ממערך תכנוני מורכב ורחב היקף שבמסגרתו הוקמו העיר מעלה אדומים, אזור התעשייה מישור אדומים והיישוב כפר אדומים. יישומו של מערך תכנוני מסוג זה הוא הדרגתי ואורך זמן ולכן יש להשקיף על ביצועו מנקודת מבט רחבה, המביאה בחשבון את המורכבות שבו".
ביחס לעצם תחולתם של הלכת קרסיק והתיקונים שבוצעו בעקבותיה בדין הישראלי על מקרקעין המצויים בגדה המערבית, קבע בית המשפט כי ההלכה היא שהמפקד הצבאי אינו כפוף לדין הישראלי במישרין, אלא לדיני המקום ובפרט לדין הירדני (סעיף 20 לחוק הרכישה הירדני), שאינו קובע חובת השבה כשהמפקיע הוא רשות מרשויות המדינה. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אין לפסול תחולת חובת ההשבה של המקרקעין לבעלים על ידי המפקד הצבאי במקרה של אי-מימוש מטרת ההפקעה, והותיר שאלה זו בצריך עיון.
בשנים האחרונות מפרסם המנהל האזרחי החלטות בדבר נטילת חזקה (מימוש צו הפקעה) ביחס להפקעות שלא מומשו, או מומשו חלקית. בהודעות אלו מצוין כי בכוונת המנהל האזרחי לממש את ההפקעה בתוך התקופה הנקובה בהחלטה. הודעה זו אינה מציעה לבעלי הקרקע המופקעת הליך מסודר שמאפשר להם לערער על ההפקעה. אנו מניחים כי הפרסומים הללו נועדו להעניק למדינה הגנה נוספת במידה ותוגשנה עתירות כנגד עבודות בשטח המופקע, וזאת בשל הזמן שחלף מאז פרסום צו ההפקעה המקורי.
