"הכל צפוי והרשות נתונה" (משנה, אבות, פרק ג טו)
בשקט בשקט, מלאו להם השבוע 25 שנה לחתימת הסכם אוסלו ב' שבעקבותיו הועברו קצת פחות מ-40% משטח הגדה המערבית לאחריות הרשות הפלסטינית. זה קרה ביום שני האחרון ה-28 לספטמבר 2020. בשבועות הקרובים בכוונתנו להשיק מפה שבה נציג את האופנים והמקומות שבהם ישראל מפרה באופן שיטתי את ריבונות הרשות הפלסטינית. חשבנו שיהיה טוב אבל להתחיל עם תזכורת קצרה, מה הם הסכמי אוסלו וכיצד הם התפתחו?
בנובמבר 1991 התקיימה ועידת שלום במדריד, ובעקבותיה נפתח באוסלו ערוץ משא ומתן סודי בין אש"ף לבין ישראל. משא ומתן זה הוביל להסכם אוסלו, שנחתם בוושינגטון ב־13 בספטמבר 1993. בהסכם הזה, המכונה אוסלו א', נחתמה בין הצדדים הצהרת עקרונות בדבר הסכמי ביניים. ההצהרה נפתחה במילים האלה:
"ממשלת ישראל וצוות אש"ף [...] המייצג את העם הפלסטיני, מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו־קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים, ולהגיע להסדר שלום צודק, בר־קיימא וכולל ולפיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם."
בסעיף הראשון של הסכם הביניים, שהיה אמור לפתוח פרק חדש ביחסיהם של שני העמים, נכתב כך:
"יעדו של המשא ומתן הישראלי–הפלסטיני במסגרת תהליך השלום הנוכחי הינו, בין היתר, להקים רשות פלסטינית לממשל עצמי בשלב הביניים, המועצה הנבחרת עבור העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה, לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, אשר תוביל להסדר קבע, המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338."
ב־4 במאי 1994 נחתם בקהיר הסכם שבו סוכם שישראל תעביר בתחילה את השליטה ברוב רצועת עזה (למעט אזורי ההתנחלויות שהיו שם באותה עת) ובעיר יריחו לרשות הפלסטינית.
ב־28 בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף בין אש"ף לישראל – "הסכם ביניים ישראלי–פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה". בהסכם הזה, המכונה אוסלו ב', הוסכמו פרטי תהליך העברת השליטה בגדה המערבית לידי הרשות הפלסטינית בתהליך שהיה אמור להסתיים עד מאי 1999. בהסכם זה התחייבה ישראל לסגת מהגדה במערבית בכמה שלבים, ולשם כך חולקה הגדה המערבית לשלושה אזורים (קטגוריות):
אזור A – אזורים שבהם תהיה הרשות הפלסטינית אחראית לענייני ביטחון וסדר ציבורי. אזור זה כלל בשלב ראשון את הערים הפלסטיניות (למעט חברון) בגדה המערבית, ואת רוב רצועת עזה.
אזור B – אזורים שבהם תהיה הרשות הפלסטינית אחראית לשירותים, לתשתיות ולסדר הציבורי, אך ישראל תמשיך להחזיק "באחריות המכריעה לביטחון על מנת להגן על ישראלים ולהתמודד עם איום הטרור" (אוסלו ב', סעיף XIII 2 א).
אזור C – שאר שטחי הגדה המערבית, שיישארו בשליטה אזרחית ביטחונית ישראלית.
ב־4 לנובמבר 1995 נרצח רה"מ יצחק רבין בשל חתימתו על הסכמי אוסלו. ביוני 1996 מונה בנימין נתניהו לראש ממשלה, אך בניגוד לקו החריף שהוא נקט כנגד הסכמי אוסלו בהיותו באופוזיציה, הוא המשיך את המו"מ עם הרשות הפלסטינית. ב־17 בינואר 1997 נחתם בטאבה הסכם שבעקבותיו נערכה ישראל מחדש בעיר חברון, העיר הפלסטינית היחידה שהצבא הישראלי עדיין שלט בכל שטחיה בשל מגורי מתנחלים במרכזה. על פי ההסכם חולקה העיר חברון לשני חלקים: 1H (כ־80% משטח העיר) שהועבר לשליטת הרשות הפלסטינית, והיה במעמד זהה לשאר שטחי A. ו־H2 (כ־20% משטחי העיר) שכלל את גרעינה ההיסטורי והמסחרי של העיר, וכן את "מערת המכפלה" – המכונה בערבית "חראם אל־אברהימי".
ב־23 באוקטובר 1998 נחתם בוושינגטון הסכם ואי (Wye), ובו הוסכם בין ממשלת נתניהו, ובין הרשות הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, כי ישראל תיסוג מ־13% נוספים משטחי הגדה המערבית, שיועברו לרשות הפלסטינית: אחוז אחד מהשטח יהפוך לשטח A, ואילו 12% יהפכו לשטחי B ( 3% מהם במעמד של "שמורות טבע" שתיאסר בהם בנייה פלסטינית חדשה).
ב־1998, לאחר נסיגת ישראל מהשטחים על פי ההסכמים שהוזכרו לעיל, הוגדרו 18% משטחי הגדה המערבית אזור A, ו־21% אזור B. שטחים אלו (בסך הכול כ־39% מהגדה המערבית) מכונים כיום "שטחי הרשות הפלסטינית". בשטחים אלו הועברו כל סמכויות הבנייה והתכנון לידי הפלסטינים. כלומר על ישראל נאסר לבנות שם התנחלויות או מתקנים צבאיים. כלשון ההסכם (אוסלו ב', סעיףXI 2 ב):
"כל הכוחות והאחריות האזרחיים, לרבות תכנון ובנייה, באזורים A ו־B, כפי שהם קבועים בנספח III, יועברו למועצה וינטלו על ידה בשלב הראשון של ההיערכות מחדש."
61% הנותרים משטחי הגדה המערבית נותרו מאז ועד היום באזור C, כלומר בשליטה ישראלית ישירה ומלאה. על פי הערכות האו"ם בשנת 2014, התגוררו באזור C כ־300 אלף פלסטינים, שהם כ־10% מהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית נמצאות אף הן כולן באזור C. מקור תמונה: ויקיפדיה
