ביום שישי בערב ה-4 לאוגוסט, מתנחלים רצחו את קוסאי מועטאן בן ה-19 מהכפר הפלסטיני בורקא בנפת רמאללה. שני המתנחלים שנעצרו בחשד למעורבות ברצח, שוחררו לאחר מספר ימים לבתיהם לאחר ששתקו בחקירה, בעוד מתנחלים נוספים שהיו מעורבים באירוע האלים, לא נעצרו ולא ידוע אם כלל נחקרו. ובינתיים, ביקום הפלסטיני המקביל, ארבעה פלסטינים נעצרו בחשד "לתקיפת מתנחלים". אנו חוזרים לאירוע הנפשע הזה, כדי לנסות ולהסביר מה קרה באזור זה, שהפך את הכפר בורקא בשנים האחרונות למושא התקפות פראיות של מתנחלים, שבסופו של דבר עלו בחייו של קוסאי מועטאן.
בורקא הוא כפר קטן יחסית שנמצא כחמישה קמ' ממזרח לרמאללה. בניגוד לכפרים פלסטינים רבים, על אדמות בורקא מעולם לא הוקמה התנחלות חוקית. עובדה זו קשורה לכך שמתוך כ-6,100 הדונם של אדמות הכפר, רק כארבעים דונם נרשמו בטאבו הירדני כאדמות מדינה. גורם נוסף שתרם לכך שאדמות הכפר ניצלו - לפחות ממערכת גזל האדמות הרשמית שישראל מפעילה - היא העובדה שהכפר היה מרוחק ממערכת הכבישים המרכזית בגדה, שלאורכה הוקמו רוב ההתנחלויות.
אך המציאות הזו השתנתה במהירות במהלך תקופת הסכמי אוסלו: באמצע שנות ה-90 החל להיסלל ממזרח לבורקא, כביש עוקף רמאללה (כביש 60). כביש זה נועד לשרת את המתנחלים לאחר היערכותו החדשה של הצבא מחוץ למרכז רמאללה, בשנת 1995. תוואי הכביש החדש נסלל כמה מאות מטרים ממזרח לבורקא, בתוך כרמי הזיתים של הכפר. בנוסף לכביש עוקף רמאללה שהולך מצפון לדרום, נסללו באותן שנים עוד שני כבישי רוחב, שנועדו לחבר את הכביש העוקף עם מספר התנחלויות, שעד אז הגישה אליהן היתה דרך רמאללה: כביש הרוחב הדרומי הוביל להתנחלויות כוכב יעקב ופסגות. וכביש הרוחב הצפוני הוביל להתנחלות בית אל ומשם ממשיך לאל בירה. כתוצאה מסלילת שלושת הכבישים הללו, הכפר בורקא נלכד בתוך מובלעת ששני כבישים צרים חיברו אותה לעולם: כביש (שגם אותו ישראל סללה בשנות ה-90), חיבר את בורקא עם הכפר דיר דבואן ממזרח. וכביש היסטורי-ישן חיבר את בורקא עם הכפר ביתין מצפון. כתוצאה מהסכמי אוסלו, קרה דבר משמעותי נוסף: כ-90% מאדמות הכפר הוגדרו כשטחי C - שטחים שישראל אוסרת על כמעט כל בנייה פלסטינית בהם.
במאי 2001 הוקם על הצומת שמחברת את כביש 60 עם ההתנחלות בית אל, מאחז הבלתי חוקי בשם גבעת אסף, על קרקעות פרטיות של תושבי הכפר ביתין שמתנחלים בזזו בחסות הצבא. כמו במקרים דומים רבים, עילת הקמת המאחז היתה רצח של מתנחל בשם אסף הרשקוביץ, תושב ההתנחלות המבודדת והאלימה עפרה. כתוצאה מהקמת המאחז, הכביש ההיסטורי שחיבר במשך דורות בין בורקא וביתין נחסם לחלוטין והנסיעה בו לא חודשה. כך למעשה הכפר בורקא נותר עם כביש גישה צר אחד, המחבר אותו אל הכפר דיר דבואן.
המציאות הזו קרצה לשני גופי מתנחלים עברייניים, בולטים במיוחד, בנוף הגופים העברייניים הפועלים בגדה המערבית: 'אמנה' והמועצה האזורית בנימין. שיתוף הפעולה ביניהם, הוליד עד היום עשרות מאחזים שנבנו על אדמות בבעלות פלסטינית פרטית. הגדול מבין אותם מאחזים פורעי חוק, נקרא מגרון. מגרון הוקם בשנת 2002 על גבעה שצופה על כביש עוקף רמאללה, המרוחקת כ1.5 קמ' ממזרח לבורקא ובשיא גודלו התגוררו במקום כ-40 משפחות. לסיכום: מאמצע שנות ה-90 ועד שנת 2002, הכפר בורקא כותר על ידי מערכת כבישים עוקפים, התנחלויות ומאחזים לא חוקיים.
בספטמבר 2012 - למעלה מעשר שנים לאחר הקמתו ושש שנים לאחר שבעלי הקרקע הגישו עתירה לבג"ץ בדרישה שיורה למדינה לפנות את הפולשים מאדמותיהם - פונה המאחז מגרון. בניגוד למגרון, המאחז העברייני הנוסף, גבעת אסף, דווקא שרד את העתירה שהוגשה לפינויו, לאחר שהמתנחלים בתמיכת המדינה, העלו טענות "רכישה" נכלוליות, שנים לאחר הקמת המאחז. כן, ככה עושים "עסקאות" נדל"ן שם. ברוכים הבאים לגדה המערבית.
נחזור למגרון: על אף פינוי המאחז, בעלי הקרקעות נמנעו מלחזור לעבד את אדמותיהם שהושחתו כתוצאה מהתשתיות שנבנו עליהן והררי ההריסות שנותרו במקום, שהמדינה ברוב חוצפתה, מעולם לא טרחה לפנות. אפשר להבין, כנראה שלא נותר למדינה מספיק כסף, לאחר שעשרות מיליוני שקלים הועברו לפולשים שהתגוררו במקום כ"פיצויים". לאחר פינוי המאחז מגרון, נעשו נסיונות להקים מאחז בנקודה הנמצאת כ-300 מטר מדרום למאחז המקורי. למאחז החדש ניתן השם "רמת מגרון". מאחורי הנסיונות הללו שפונו במוקדם או במאוחר על ידי הצבא, עמדה קבוצה צעירה ואלימה במיוחד של מתנחלים. והנה, לפני כ-3 שנים, הצבא הפסיק לפנות את המתנחלים ובהדרגה הלך וקם במקום מאחז פרוע ואלים במיוחד שתושביו תוקפים פלסטינים ברדיוס של אלפי דונמים סביבו. כמו למשל באירוע בו הם התפארו באפריל שנה שעברה, שבמהלכו הותקף והוכה פלסטיני בן 65. קישור לידיעה באתר שיחה מקומית בהערה הראשונה.
במקביל, ארע דבר דומה מצפון לכפר בורקא: שם הוקם בתוך כרמי זיתים של פלסטינים מהכפר ביתין, מאחז אלים ופרוע בשם "עוז ציון". גם המאחז הזה פונה פעמים רבות, עד שיום אחד הצבא החליט שזה בעצם בסדר להשתלט על כרמי זיתים בבעלות של פלסטינים, ומאז המאחז הולך והתבסס. זה לא שהצבא נעלם מהמקום, הוא פשוט החליף תפקיד. במקום לפנות את המתנחלים, הוא החל לשמור עליהם. וכך במקביל, מתנחלים מהזן האלים ביותר שמתגוררים בשני המאחזים הללו, הלכו וסגרו על הכפר בורקא ממזרח ומצפון בו זמנית, מצמצמים את מרחב התנועה של תושבי הכפר למובלעת שהולכת וקטנה. מאחורי מהלכים כאלו יש רציונל אחד פשוט: אלימות שנועדה להרתיע אנשים להגיע אל אדמותיהם. אלימות שמגובה 24/7 על ידי הצבא, שעולה בסופו של דבר בחיי אדם. על ההדק של האקדח שממנו נורה הכדור שהרג את קוסאי מועטאן, לחץ מתנחל אחד. אבל השיטה שמאפשרת לאותם מתנחלים גם היום - למעלה מחודש ימים לאחר הרצח - להמשיך ולהתגורר בשני המאחזים הללו ולהטיל טרור על אלפי דונם סביב הכפר בורקא, היא שיטה שמדינת ישראל המציאה ושכללה ב-56 השנים האחרונות.
