בשבוע שעבר, העלנו כאן את הפוסט הראשון בסדרת הפוסטים שאנו מקדישים לנסיונות ההשתלטות של המתנחלים על אדמות הכפר סינג'יל (https://bit.ly/3BFFAEy). בפוסט הקודם דיברנו על המאחז/חווה החדש שהוקם באזור לפני שנתיים, שהוא מחולל האלימות העיקרי שם נכון להיום. היום נחזור 20 שנה אחורה ונדבר על המאחז הראשון שהוקם על אדמות הכפר סינג'יל.
הכפר סינג'יל ממוקם על אם הדרך בין רמאללה לשכם. מדובר במרחב שישראל משקיעה מאמצים גדולים להשתלט עליו במשך עשרות שנים, באמצעות הקמת שרשרת התנחלויות לאורך הכביש: בסוף שנות ה-70 הוקמה ההתנחלות שילה, כ-3 קמ' צפון-מזרחית לכפר. שנים ספורות לאחר מכן, בראשית שנות ה-80, הוקמה ההתנחלות מעלה לבונה במרחק דומה מגרעין הכפר, לכיוון צפון-מערב. לשם הקמת ההתנחלות מעלה לבונה, ישראל בזזה למעלה מ-100 דונם מאדמות תושבי סינג'יל, בשלב ראשון באמצעות "תפיסה זמנית לצרכי בטחון", ומאוחר יותר באמצעות הכרזה על אותו שטח כ"אדמות מדינה".
חלפו 20 שנה ובשנת 2002, בשיא האינתיפאד'ה השנייה, הוקם על אדמות סנג'יל מאחז מבודד ואלים בשם גבעת הרואה. המאחז החדש סונף להתנחלות עלי שנמצאת מצידו השני של כביש 60 (על אף שבין שתי הנקודות אין ולא יכול להיות "רצף ישובי"), מכיוון שהמתנחלים שהגיעו למקום, השתייכו למכינה הקדם-צבאית הגזענית/לאומנית , שפועלת בהתנחלות עלי (בני דוד), שרבים מאנשיה מעורבים באין ספור הפרות חוק דומות.
על מנת להקים את המאחז החדש, נפרצו במהלך שנת 2002 שני כבישים בתוך אדמותיהם הפרטיות של תושבי הכפרים סנג'יל ולובן א-שרקיה. מטרת הקמתו, כפי שנכתב בעמוד הפייסבוק של המאחז עצמו, היא פשוטה וממש לא נדרש תחכום רב על מנת להבינה: "לחבר את רצף ההתיישבות מעלה לבונה עלי שילה". ואיך עושים את זה? כרגיל, באמצעות ביזה אלימה. בשנת 2004 פורסמה במוסף הארץ כתבת פרופיל ארוכה על המאחז שכותרתה היתה "צו פינוי". היה זה לאחר שהצבא הודיע על כוונתו לפנות את המקום שהוקם כמובן תוך פריעת חוק אידיאולוגית. בכתבה מופיעים מונולוגים אין סופיים של המתנחלים במקום שמספרים על כמה שהם "ממלכתיים", "לא אלימים" ו"לא קיצוניים". על כל פנים, מגורם אחד הצליח הכותב, העיתונאי לשעבר אביחי בקר, להתעלם לחלוטין לאורך הכתבה: הפלסטינים והאלימות המובנית שהופעלה שם מהרגע הראשון נגדם, לשם ביזת רכושם. (קישור לכתבה בהערה הראשונה). ואכן במשך מספר שנים, המדינה התעקשה, בין היתר בפני בג"ץ, על כך שהיא אכן אוטוטו הולכת לפנות את המאחז. אך מאז חלפו להן הרבה שנים, ותושבי המאחז המבודד והאלים הזה, מרגישים כיום בטוחים וחסינים יותר מאי פעם בעבר.
במרץ 2017 חל טוויסט בסיפור: המנהל האזרחי הכריז על קרוב ל-1,000 דונם סביב ההתנחלות עלי, כ"אדמות מדינה". את מטרות ההכרזה הזו, ניתחנו בפירוט בדו"ח שנקרא "עלי באבא", אותו פרסמנו בראשית 2018 (קישור לדו"ח בהערה הראשונה). עם פרסום מפת ההכרזה, התברר שהמאחז (בניגוד לדרך גישה שלישית במספר, שנפרצה למקום) לא נכלל בה. הסיבה לכך פשוטה: המאחז יושב על אדמות סנג'יל, שהיו ברובן המכריע מעובדות עד פרוץ האינתיפאד'ה השנייה. כל זה כמובן לא הפריע למתנחלים לפלוש לקרקע הזאת מלכתחילה, ובוודאי שזה לא מפריע להם להמשיך גם עכשיו, להשתולל ולהשתלט על שטחים נוספים. כל זה גם לא מפריע למדינה להמשיך להעניק לפולשים האלימים במקום, חסינות מפני כל סוג של אכיפת חוק. מה שמבחינת המתנחלים, מהווה אור ירוק להמשיך במסע ההשתלטות על נקודות נוספות באזור, שעליהן נדבר בפוסט הבא בסדרה.
