בדו"ח חדש שפרסמנו, העוסק בעבודת צוות קו כחול בגדה המערבית, חשפנו "טעויות" שעשה הצוות במיפויו.
אחת הבעיות שיצר מנגנון ההכרזה על אדמות מדינה היא הקושי למצוא תוואי ראוי לסלול בו כבישי הגישה להתנחלויות, שכן קל יותר לסלול כבישים בוואדיות, אלא שלרוב שטחי הוואדיות הם שטחים מעובדים. במקרים מסוימים הבעיה נפתרה באמצעות צווי הפקעה או צווי תפיסה שהוצאו לשם סלילת כביש, אבל במקרים אחרים נדרש צוות קו כחול לספק “פתרון יצירתי” כדי שיהיה אפשר להכשיר בדיעבד כבישים שנפרצו בשטחים שהיו מעובדים בעבר.
דוגמה לכך היא כביש הגישה להתנחלות סוסיה, שם פעל צוות קו כחול בשנת 2000. כביש הגישה הזה חוצה שטחים שהיו מעובדים בעליל בראשית שנות השמונים, עובדה שלא מנעה מהצוות להכריז על אדמות מדינה במקום.
ולמה העובדה שהשטחים היו מעובדים חשובה?
סעיף 78 לחוק האדמות העות’מאני קובע כי מי שעיבד קרקע עשר שנים רצופות בלא ערעור, זכאי להמשיך ולעבדה (“תצרוף”). אולם בחוק זה לא מצוין מהו בדיוק סוג העיבוד החקלאי המקנה את הזכות הזאת. חוק זה משקף את האינטרס של המדינה העות’מאנית, שרצתה לעודד אנשים לעבד את הקרקעות כדי לשמור על הכנסותיה ממסים. שלטונות המנדט הבריטי, ואחריהם גם הירדנים, הגדירו שלעניין החוק הזה “עיבוד חקלאי” הוא “עיבוד סביר”, דהיינו עיבוד התואם את תנאי תא השטח המעובד. וכך, אם מדובר בקרקע סלעית, מבחן העיבוד הסביר אינו מעמיד דרישה לסיקול הסלעים, אלא דרישה לשימוש חקלאי בטלאי הקרקע הפנוי. לעומת זאת, הפרשנות הישראלית למושג “עיבוד סביר” הייתה מחמירה הרבה יותר ונטולת כל בסיס משפטי קודם, ולפיה “עיבוד סביר” הוא עיבוד מצטבר של למעלה מ–50% משטחה של כל חלקה בלי קשר לסוג הקרקע. אם סך כל השטח המעובד בחלקה הוא פחות מ–50%, החלקה כולה נחשבת אדמת מדינה.
וכך, תוך פרשנות נטולת כל בסיס משפטי, הכשיר צוות קו כחול את גזל האדמות לטובת כביש הגישה להתנחלות סוסיא.
לדו"ח המלא>>goo.gl/YWP5O2
