התכוונו להמשיך ולכתוב על עשרת המאחזים שממשלת ישראל הגזענית והמושחתת, הכריזה על כוונתה להכשיר. אבל הרצח של האחים הלל ויגל יניב, תושבי ההתנחלות הר ברכה, שאחריו התרחש פוגרום שבו מאות מתנחלים, השתוללו במשך לילה שלם בכפר חווארה, ובמהלכו נרצח סאמח אל אקטאש, שינה את תוכניותינו. היום נכתוב על הכפר חווארה ובהמשך נחזור לכתוב על המאחזים ש"יוכשרו".
הכפר חווארה יושב על אם הדרך ההיסטורית המחברת בין הערים רמאללה ושכם. בשנות ה-80 הוקמו על הגבעות שמסביב לשכם, 4 התנחלויות: אלון מורה, איתמר, יצהר והר ברכה. התנחלוית אלו הפכו במרוצת הזמן למעוזים האלימים ביותר של הימין המתנחלי בגדה המערבית. כל אחת מההתנחלויות הללו, השתלטה באלימות על שטחים שנעים בין אלפי (יצהר והר ברכה) לעשרות אלפי (איתמר ואלון מורה) דונם, של אדמות מרעה וחקלאות. ההתנחלויות הללו השתלטו על שטחים של כמה עשרות כפרים פלסטינים בנפת שכם, שנמצאים בחזית טרור המתנחלים והצבא. תושביהם סופגים מזה עשרות שנים, פגיעות ונזקים שלא ניתן לכמת. הכפר חווארה הוא אולי המוכר שבכפרים אלו, מכיוון שזה הכפר היחידי שהמתנחלים חולפים ברחובו הראשי מדי יום. אבל הסיפור של חווארה רחוק מלהסתיים בכך.
לוותיקים שבינינו, השם חווארה מצלצל מוכר מן הסתם, עוד מימי האינתיפאד'ה הראשונה. בינואר 1988, כוח בפיקודו של אל"מ יהודה מאיר, שהורה לחייליו בשני מקרים שונים, לשבור לפלסטינים מהכפרים ביתא וחווארה את הידיים ואת הרגליים בעודם כפותים. הסיפור פורסם ע"י ח"כ יוסי שריד, כשנה וחצי לאחר מכן, בעקבות זאת יהודה מאיר הועמד לדין משמעתי. בעקבות החלטת הפצ"ר שלא להעמיד את מאיר לדין פלילי, הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי כמה מקורבנותיו הפלסטינים והאגודה לזכויות האזרח. בפסק הדין, שופטי בג"ץ כפו על הצבא להעמיד את מאיר גם לדין פלילי (בשל עילת חוסר סבירות). ובעקבות ההליך הפלילי, מאיר הורד לדרגת טוראי. לידיעה בעיתון מעריב מינואר 1990 על העמדתו לדין - http://bit.ly/3L0BFbk
גם אנשים פחות ותיקים זוכרים מן הסתם, את פארסת דגלי פלסטין שהתנהלה לפני כ-8 חודשים על הרחוב הראשי של חווארה, כאשר מתנחלי יצהר המופרעים בגיבוי הצבא, החליטו שדגל פלסטין לא בא להם טוב בעין. במשך מספר שבועות הצבא, גוייס להוריד מעמודי החשמל לאורך הרחוב הראשי, את כל דגלי פלסטין. לכתבה באתר 'שיחה מקומית' - http://bit.ly/3INT5Fp
אדמות הכפר חווארה משתרעות על כ-8,500 דונם. כ-3,000 דונם מתוכם, הוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח B, ובכללם גם הכביש הראשי, שחוצה את הכפר לאורכו, שעליו נעה כל התנועה הפלסטינית והישראלית. שאר שטח הכפר נותר במעמד של שטח C, אך אף דונם מאדמותיו, לא מוגדר "כאדמת מדינה" ובלאו הכי גם לא הוקצה לאף התנחלות. אלא שכל זה, ממש לא הפריע למתנחלי יצהר לבזוז סביב 1,100-1,200 דונם מאדמותיהם החקלאיות (רובן ככולן מעובדות) שעליהן הקימו מתנחלים שרשרת של מאחזים, שכנגד כל המבנים בהם (למעלה מ-80) תלויים ועומדי צווי הריסה של המנהל האזרחי שלמותר לציין אינם מיושמים.
למעשה, רק בשנת 2019, הופקעו לראשונה באופן רשמי אדמות מתושבי חווארה, לשם קידום מפעל ההתנחלויות. מדובר על כ-390 דונם שהופקעו מהכפר, לשם סלילת כביש עוקף שישראל סוללת בתוך אדמות חקלאיות ממזרח לכפר (https://bit.ly/3KSzFSB).
