מאמרו של דרור אטקס, חוקר בכרם נבות:

אינני מכיר אישית את אלעד מובשוביץ מהמאחז "מצפה יאיר" שממזרח להתנחלות סוסיא, אבל אני משוכנע שהוא בחור טוב. בחור טוב במובן הפשוט של המלה. איש משפחה טוב. חבר טוב. שכן טוב. בחור שכל אחד מאתנו (גם אם הוא ערבי במקרה) ישמח לו יהיה הוא זה שיחלוף על ידו בלילה חשוך כשהוא תקוע בצד הדרך עם פנצ'ר באוטו בלי גלגל רזרבי. זהו על כל פנים הרושם שנותרתי עמו לאחר קריאת הטור על יום בחייו בסדרה של סיוון קלינגבייל ("הארץ", 3.10).

מובשוביץ איננו "מתנחבל" ואיננו "קלגס", כפי שנכתב בכמה תגובות על הטור. מובשוביץ הוא כן מפר חוק שיטתי, המעורב עד צוואר זה שנים בגזל ובביזת אדמות של אנשים אחרים — פלסטינים כולם — שבשל מציאות הג'ונגל שמנצחת עליה מדינת ישראל בגדה המערבית, יכולתם להגן על רכושם מפני פולשים מסוגו מוגבלת מאוד. למובשוביץ אין קושי להתפרנס ישירות מגזל וביזה של פלסטינים שהוא מכיר, מפני שהוא גדל וחי בחברה אשר רואה ברכוש של פלסטינים הפקר, במקרה הטוב, או מטרה לגיטימית להשתלטות, במקרה השכיח יותר.

סביר להניח אפוא, שלמובשוביץ לא היו שום היסוסים מוסריים כאשר נטע בשנת 2010 כרם ענבים על אדמות משפחת חושיה מיטא. גם לא כאשר הוא ועוד כמה שכנים מההתנחלות סוסיא רקחו קנוניה שקרית, שבמרכזה הטענה שהוא "קיבל" את הקרקע משכנתו להתנחלות דליה הר סיני, שבג"ץ קבע בעבר, כי טענות הבעלות שלה על קרקעות באזור הזה הן "סתמיות". יש להניח, שאין לו גם שום היסוסים מוסריים בשעה שהוא ועורך דינו משתמשים בתרגילים וטיעונים מינהליים ומשפטיים שונים כדי להתחמק ממימוש צו הפינוי שראש המינהל האזרחי הוציא נגדו בשנת 2013 — על סמך הקביעה כי אין לו כל זכויות בקרקע שהוא משתמש בה שלא כדין. יש להניח, שלמובשוביץ אין היסוסים מוסריים כשהוא מנסה להתחמק ממימוש צו הפינוי, שקבע שאין לו כל זכויות בקרקע.

מובשוביץ לא היה צריך ללכת רחוק על מנת לספוג את תרבות הביזה ולאמץ אותה בעצמו. הוא גדל בהתנחלות סוסיא, שהוקמה בשנת 1983 על אדמות של תושבי יטא והכפר הפלסטיני סוסיא, שהופקעו בדרכי מרמה, תוך כדי התעלמות ממסמכי בעלות עותמניים, שהיו כבר אז ברשות פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית במשרד המשפטים בעבר.

לכן, אך טבעי היה זה כנראה גם לבני מובשוביץ, אביו של אלעד ואחד ממייסדי ההתנחלות, להשתלט באלימות במהלך השנים 2002–2005 על 40 דונם של אדמת עידית חקלאית, השייכת למשפחת שריטח הפלסטינית — שגורשה מהמקום ממש באותן שנים — ולנטוע עליהם כרם ענבים, שהוא ובנו מעבדים עד היום.

אך טבעי היה זה גם, שהחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, שכל תקציביה מגיעים מהממשלה, היא שהעמידה בשנים 2002 ו–2010 משכנתאות נדיבות (שחלקן מן הסתם נהפכו עם הזמן למענקים) לשני בני משפחת מובשוביץ, כפי שהעניקה למתנחלים רבים נוספים המעורבים בהשתלטויות אלימות וביזת רכוש פלסטיני, כדי שיוכלו להפוך את שללם למקור פרנסה ארוך טווח.

אלעד מובשוביץ הוא בחור טוב, שעוצב בצלמה של חברה שביזת רכוש היא עניין טבעי בעבורה. ואין מדובר רק בתושבי ההתנחלות סוסיא. מדובר על נורמות, שקנו שביתה — גם אם באופן מעודן יותר — גם ברחוב שוקן בתל אביב. וכי היה עולה על הדעת, שטור דומה היה מוקדש למטריד מיני סדרתי, או לאדם שמעורב באלימות שיטתית נגד קרוביו?

החברה הישראלית נוצרה ועוצבה בצל מעשי גירוש, נישול וביזה חסרי תקדים מבחינת היקפם בהיסטוריה של הארץ, שאין יהודי ישראלי אחד שלא הרוויח מהם כך או אחרת. ב–71 השנים שחלפו מאז 1948 היה לחברה הישראלית די זמן כדי להצמיח ולהתחיל לבסס, כמו חברות מתיישבים אחרות, אתוס של שלטון חוק. אלא שמשתלם יותר להמשיך לבזוז את רכוש הילידים.

וכאן, אחרי שמקלפים את כל הבלי ה"הבטחות האלוהיות" וההכחשות האינפנטיליות של הילידות הפלסטינית ("מהגרי העבודה הערבים מחיג'אז, חאלב ומצרים"), מסתתר לו הד־נ־א הטהור של מפעל ההתנחלויות: המפעל הזה הוא הבחירה הקולקטיבית שלנו לנרמל את הביזה. הוא האמירה, שמדינת ישראל דבקה בביזה לא רק כנורמה, אלא כאידיאל, שהחברה מעודדת ומתגמלת על הגשמתו.

לכן לעיתון Haaretz הארץ ולעיתונאית סיון קלינגבייל אין בעיה להקדיש טור לאלעד מובשוביץ, שהוא בסך הכל באמת בחור טוב.