ביום חמישי (11.2) פורסם לראשונה ב-וואלה! ובעקבותיו באתרים נוספים, מסמך פנימי של קק״ל - קרן קימת לישראל שנכתב יום קודם לכן (10.2), שכותרתו "יהודה ושומרון - הצעת מחליטים" (קישור לכתבה- http://bit.ly/2OJgSy8). המסמך מסכם את החלטות דירקטוריון קק"ל באשר לפעילותה בשטחי הגדה המערבית.
פוסט תשיעי בסדרה.
המסמך של קק"ל עוסק במדיניות רכישות הקרקע של הארגון. בסעיפים 3-4 של המסמך ישנה התייחסות מפורטת לגבי מדיניות רכישת הקרקעות של קק"ל בגדה המערבית (קישור למסמך של קק"ל- https://bit.ly/3c9aNV7).
את הפוסט הנוכחי נקדיש לסיפור אחד ששופך אור על הדבר הזה שנקרא "רכישת קרקעות" על ידי ישראלים בגדה המערבית.
רכישת קרקעות בגדה המערבית זה עסק שמושך אליו בעיקר אנשים מסוג מסוים: כאלו שאוהבים כסף (והרבה) ושלא אכפת להם לבלות הרבה מאוד זמן בבתי משפט. כפי שהסברנו כאן לא פעם בעבר, בניגוד לעסקאות מקרקעין בתוך מדינת ישראל, על עסקאות המקרקעין שנעשות בגדה מוטל איפול מטעם המנהל האזרחי. האיפול מסייע לסוחרי קרקעות ישראלים ולא ישראלים, לפעול עם מינימום פיקוח ובקרה משפטיים וציבוריים.
על אף שרשמית מאז שנת 1967 כל עסקת מקרקעין בגדה שמעורבים בה ישראלים או תושבי חוץ, דורשת שינתן לה מראש "היתר עסקה" על ידי ראש המנהל האזרחי, בפועל העניין לא נאכף על ידי הרשויות (צו בדבר עסקאות במקרקעין (יהודה והשומרון) (מס' 25), תשכ"ז-1967 - http://bit.ly/3s5dFHP, נוהל של המנהל האזרחי בעניין זה- https://bit.ly/390dJ42).
מוכרים לנו כמה וכמה מקרים של סוחרי קרקעות ישראלים שהציבו עובדות מוגמרות בפני הרשויות, שמצידן שיתפו איתם פעולה בדיעבד. דוגמה אחת לכך היא המקרה של "בית המריבה" בחברון שהמתנחלים טענו שהם רכשו אותו בשנת 2007. שנים מאוחר יותר במהלך ההתדיינות המשפטית בעניין זה, הסתבר שהדבר נעשה בלא "היתר עסקה" אך זו התקבלה בדיעבד בשל לחצים פוליטיים שלובי המתנחלים הפעיל. (קישור לכתבה בynet - http://bit.ly/3f0I1Yf).
בגלל האיפול שמוטל על מרשם המקרקעין בגדה, אנו לא יודעים כמה קרקעות בגדה נרשמו עד היום על שם אזרחים ישראלים או חברות ישראליות ובאילו נסיבות בדיוק. אבל אנחנו כן יודעים לומר שני דברים אחרים:
1. שברבים מאוד מהמקרים שישראלים טענו שהם רכשו קרקעות מפלסטינים, התגלו זיופים ורמאויות.
2. שישנן כמה מאות חברות ישראליות שעוסקות בתחום של רכישת קרקעות בגדה, כך שכנראה יש כסף בתחום המפוקפק הזה (קישור לרשימת החברות הישראליות הרשומות בגדה המערבית ששלום עכשיו פרסמה בשנת 2016- https://bit.ly/3lCAUH4).
היום ניקח אתכם/ן לגיחה קצרה אל המחוזות האפלים שבהם עסקאות המקרקעין הללו נרקחות. הסיפור מבוסס על תביעה שהוגשה במרץ 2019 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בשם חברת "נופי אפרת". הנתבעים היו בני זוג פלסטינים מהכפר ארטאס, פלסטיני בעל אזרחות ישראלית ושתי חברות שעוסקות בסחר נדל"ן בגדה. החברה הראשונה שייכת לאותו פלסטיני בעל אזרחות ישראלית. החברה השניה היא "חברת אדמות אפרת 18", שרשומה על שם שני ישראלים ששמם הוא אוהד ששון וצביקה פרידמן וכתובתה היא במעלה אדומים.
מאחורי התובעת עומד אדם בשם יואל נדב, שאת שמו אנו מכירים מעסקאות מקרקעין נוספות שאיכשהו רבות מהן התגלגלו אף הן לבתי המשפט. מיסטר נדב יחד עם כמה מבני משפחתו, סוחרים בקרקעות בשטחים גם באמצעות חברות נוספות, כגון: 'סביוני אלקנה' וחברה בשם 'קרן נחלה גאולת קרקע' שרשומה בחו"ל (http://bit.ly/3eZUP1m), ש-95% ממניותיה הן בכלל בבעלותה של חברה נוספת בשם Nachala. עיון במנועי חיפוש משפטיים יוצר את הרושם שהאדון יואל נדב וכמה מהסובבים אותו הם אנשים עסוקים עד מאוד, שכל הזמן מרמים אותם ולכן הם נאלצים לבלות חלק ניכר מזמנם בבתי משפט.
נחזור לתביעה שחברת 'נופי אפרת', שמנהלה הוא יואל נדב, הגישה במרץ 2019: תביעה זו הוגשה בעניין חלקת אדמה שנמצאת ממזרח להתנחלות מועצה מקומית אפרת Efrat Municipality, שהיא חלק מאדמות הכפר ארטאס. כתב התביעה מגולל מסכת של הונאות ושקרים שהתובעת טוענת שהיא נחשפה אליהן במהלך העסקה שהיא ביצעה עם שלושת הנתבעים, שאחד מהם גוייס כאיש קש שתפקידו במקור היה להסוות את העסקה. על פי טענת התובעת התברר לה שהקרקע שהיא שילמה עליה מאות אלפי שקלים כמקדמה, נמכרה במקביל גם לחברה של האדונים ששון ופרידמן ממעלה אדומים.
לנו כאמור אין מושג מי רימה את מי, אם בכלל, אבל הסיפור הזה הוא אחד ממאות סיפורים בעלי מאפיינים דומים, שמלמדים שסיפורים על ישראלים שטוענים שהם רכשו קרקעות בגדה הם עניין שראוי להתייחס אליו בהרבה מאוד ספקנות וזהירות.