בואו נדבר על ההתנחלות/מאחז 'חומש' שהפכה לאחד המוקדים האלימים ביותר של טרור מתנחלים בגדה המערבית. לאחרונה, חומש עלתה שוב לכותרות בשל אלימות, אלא שהפעם בניגוד למה שקורה שם בשנים האחרונות, הקורבנות היו ישראלים. בשיח הפוליטי הישראלי אומנם אסור כידוע, לנסות ולהבין את הסיבות להתפרצותה של אלימות פלסטינית ובודאי שלא כזו שעולה בחייהם של ישראלים; אבל אנחנו חושבים שדווקא עכשיו חשוב לזכור ולהזכיר מה בעצם קרה שם ב-40 ומשהו השנים האחרונות.
נתחיל כדרכנו, עם קצת רקע: ההתנחלות חומש הוקמה בסוף שנות ה-70 על קרקע שנתספה על ידי הצבא ב"אופן זמני" ל"צרכי בטחון" ב-1 בינואר 1978 (צו תפיסה 4/78). מה היו בדיוק "צרכי הבטחון" במקרה זה? הקמת התנחלות על כ-700 דונם שכולם, למעט 35 מתוכם, הם אדמות פרטיות שנרשמו בטאבו על שמם של תושבים פלסטינים מהכפרים בורקה וסילת א-ד'הר. גם צו התפיסה הזה, כמו כל צווי התפיסה, הוצא ב"אופן זמני", אך כמו כל צווי התפיסה שהצבא הוציא עד שנת 1986, הוא נחתם על ידי המפקד הצבאי של הגדה המערבית, בלא תאריך פקיעה. וכי מה ההגיון באמת להקים התנחלות קבע על שטח שנתפס באופן "זמני"?
מיקום ההתנחלות נבחר בקפידה. היא מוקמה על גבעה שנמצאת בין שני הכפרים שהוזכרו, אשר נמצאים לאורך כביש 60 בקטע שבין שכם לג'נין. התנחלות "אריאל שרונית" קלאסית - שכמוה הוקמו עוד עשרות באותן שנים במטרה לרוצץ ולרסק את המרקם הגיאוגרפי והיישובי של הגדה המערבית. לאחר תפיסת השטח, הוקמה במקום בשלב ראשון האחזות שנקראה 'מעלה נח"ל'. באפריל 1980 אוזרחה ההתנחלות. במסמך צבאי פנימי שנשלח למספר נמענים ב-24 באפריל, נכתב כך: "הכוונה: לאזרח את האחזות נח"ל מעלה נח"ל תוך המנעות ככל הניתן מפרסום כלשהוא הן למקומיים והן בכלי התקשורת".
וכי למה לשמור על מבצע האזרוח בסודיות? מכיוון שכמעט כל האדמות שנתפסו שנתיים וקצת קודם לכן, היו כאמור אדמות פרטיות והממשלה הייתה מעוניינת להותיר את מבצע האזרוח מתחת לרדאר - בעיקר לאחר שבג"ץ הורה כחצי שנה קודם לכן, לפרק את ההתנחלות אלון מורה שהוקמה אף היא על קרקעות פרטיות שנתפסו ל"צרכים בטחוניים" כביכול. אבל בטחון ההתנחלות הזו לא השיגה, לא לאזור ולא לתושביה, ששלושה מתוכם נורו למוות על ידי פלסטינים במהלך השנה הראשונה של האינתיפאד'ה השנייה.
כך קרס לו החלום הבורגני של כמה עשרות משפחות חילוניות ברובן, שקבעו את ביתן במקום. בשנים הראשונות של האינתיפאד'ה השניה, ההתנחלות התרוקנה מחלק ניכר מתושביה. את המצב "הצילו", שם ובעוד כמה התנחלויות דומות, מתנחלים מהזרם החרדלי/לאומני שהקימו במקום ישיבה כמובן. ישיבה, היא צינור מצויין להעברת כספים מהמדינה. כך מסבסדים התנחלויות מהסוג הזה, שבהן העבודה של המתנחלים במקום היא פשוט להיות שם.
בשנת 2005 ההתנחלות פונתה יחד עם עוד שלוש התנחלויות נוספות באזור ג'נין, והמקום הוכרז כ"שטח צבאי סגור". התמימים מבינינו, בטח חושבים שלאחר שהצבא פינה את ההתנחלות, הוא החזיר את הקרקעות הגזולות לבעליהן. אז לא. צו התפיסה לא בוטל והצבא השאיר את המקום לאחר הפינוי, כמו שהוא השאיר את מעט המקומות הנוספים בגדה שפונו במהלך השנים (לרוב בשל צו בית משפט): כאתר לשפיכת פסולת בניין.
ומה לגבי צו התפיסה? נדרשו לצבא ברוב חוצפתו, עוד 8 שנים ועתירה לבג"ץ של בעלי הקרקע על מנת לבטל אותו. (פסק הדין - https://bit.ly/3JchbsT). עם ביטולו של צו התפיסה, נפתחה לכאורה הדרך של בעלי הקרקע לשוב לאדמותיהם, ולהתחיל לנקות אותה מהזבל שהמתנחלים והצבא השאירו מאחוריהם. אבל למתנחלים היו תוכניות אחרות: במקום הוקמה "ישיבת חומש המתחדשת" ובעשור האחרון המקום הפך לאחד המוקדים הקשים ביותר של טרור מתנחלים. פניות ועתירות לבג"ץ שנועדו להכריח את הצבא לפנות את המתנחלים מהמהקום, לא הובילו לשום דבר. המתנחלים במקום ממשיכים להשתולל ולמעט "פעולות אכיפה" ספורדיות, רופסות ונטולות קוהרנטיות, הצבא עסוק בלהגן על המתנחלים במקום, כפי שהוא מגן על כל קיני הטרור הישראליים הנוספים בגדה.
כתבה שפורסמה בעיתון 'הארץ' על חומש במלאת 15 שנה לפינוי - https://bit.ly/3EfpiRJ
