לוגו שחור.png
לוגו לבן.png

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל--אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן"            מלכים א' פרק כא"

חיפוש

מה מנעה ישראל מחברת הקונגרס ראשידה טלאיב?


בואו נדבר על בית עור אלפוקה, הכפר שממנו באה משפחתה של חברת הקונגרס רשידה טלאיב, שמדינת ישראל אסרה עליה לפני מספר שבועות לבקר בגדה המערבית ולאחר מכן חזרה בה, תוך העמדת תנאים מגוחכים שטלאיב סירבה ובצדק לקבל.

שימו טוב לב למפה, היא חשובה להמשך.

נתחיל עם השם: בית עור מתכתב עם השם העברי הקדום בית חורון, כשמה של ההתנחלות הסמוכה שהוקמה בשנת 1977. המילה "אלפוקה" בערבית משמעותה "העליונה", ומכאן משתמע שישנו כפר נוסף שנקרא בית עור אלתחתא. בית עור אלפוקה הוא למעשה כפר בת שיצא מבית עור אלתחתא הגדול יותר, שנמצא כ2-3 ק"מ מערבה. בעקבות מיפוי בעלויות הקרקע שנערך בתקופת המנדט, נקבע ששטח הכפר הוא כ-3,770 דונם. בעקבות הסכמי אוסלו 405 דונם מתוך שטח הכפר הוגדרו כשטח B ובהם פלסטינים יכולים לבנות באופן חופשי. בנוסף לכך ישנם עוד כ-13 דונם שנמצאים בשטח C שכלולים בתוכנית מתאר של הכפר משנת 92. לפי כך נכון להיום בנייה פלסטינית מותרת בשטח של כ-418 דונם, שהם 11% מאדמות הכפר.

מזלו הגדול של בית עור אלפוקה, בניגוד לשני הכפרים השכנים ביתוניא וא-טירה, הוא שהסדר המקרקעין באדמותיו הסתיים לפני כיבוש הגדה ביוני 67 ורק שתי חלקות מתוך כל אדמות הכפר נרשמו בטאבו כאדמות מדינה ואחת מהן הוקצתה להתנחלות בית חורון. קשה להגזים במשמעות האנקדוטה המקרית הזו, שכן עובדה זו היא שהצילה חלק גדול מאדמות הכפר מהגורל שישראל הועידה למאות אלפי דונמים ברחבי הגדה: הכרזה עליהם כ"אדמות מדינה" והקצאתם למתנחלים.

כל זה לא אומר שישראל לא השתלטה באמצעים אחרים על חלק מאדמות הכפר. גורלן של אדמות בית עור אלפוקה כרוכות בסיפור כביש 443. זהו הכביש שמחבר את אזור צפון ירושלים וההתנחלויות באזור זה עם מישור החוף. על מנת לבנות את הכביש, ישראל הוציאה בשלהי שנות ה-80 סדרה של צווי הפקעה שכללו כ-200 דונם מאדמות הכפר. בעקבות ההפקעה, בעלי הקרקעות באזור (חלקם מכפרים שכנים) הגישו עתירה לבג"ץ שנדחתה, לאחר שהמדינה התחייבה כי "הכביש ישרת גם את אוכלוסיית האזור הפלסטינית". תזכרו את הבדיחה הזו, תכף נחזור אליה.

סלילת הכביש הדו מסלולי שבשלהי שנות ה-90 הפך ל-4 מסלולי, הביאה לניתוקם בפועל של כ-1,700 דונם (חלקן אדמות מעובדות וחלקן מרעה) שנותרו מדרום מערב לכביש. כביש חיבור? מנהרה? שביל? משהו שיחבר את הכפר לאותם 1,700 דונם? הצחקתם אותנו. שיעשו סיבוב. כמה סיבוב? שיבחרו: או דרך הכפר א-טירה או דרך בית עור אלתחתא וח'רבת א-צבאח. 7-8 קמ מכל כיוון.

נחזור לשנת 1979: בשנה זו הוציא הצבא את צו הפקעה מספר 18/79 שכלל שטח של 2,179 דונם לכביש "בן שמן-עופר" שמעולם לא נבנה, אם כי דונמים בודדים מצו ההפקעה הם באדמות בית עור אלפוקה. בשנת 1996 הצבא חתם על צו "איסור בנייה" מספר 1/96. צו זה נועד לאסור בנייה לאורך כבישים בנויים ומתוכננים. במקרה של בית עור אלפוקה הצו הזה סוגר עליו משני צידיו: מדרום בגלל כביש 443 ומצפון בגלל כביש "בן שמן- עופר" שלמזלו של הכפר לא נבנה וספק אם אי פעם יבנה, אבל צווי ההפקעה ואיסור הבנייה עומדים בתוקפם. למה? ככה! בכמה שטח מאדמות הכפר מדובר? כ-290 דונם בגלל 443 ועוד כ-160 דונם בגלל כביש "בן שמן-עופר" שלא קיים.

אנחנו בשלהי שנת 2000 ותנועת פלסטינים על הכביש נחסמת לסירוגין עד לחסימתה המוחלטת בשנת 2002. זוכרים את ההתחייבות של המדינה בבג"ץ משנות ה-80 ש"הכביש יסלל גם לצרכי האוכלוסייה המקומית"? כביש 443 אכן שימש את האוכלוסייה הפלסטינית שמתגוררת ממערב לרמאללה על מנת להגיע אל העיר. סגירתו הסופית בפניהם בשנת 2002 ניתקה למעשה את הכפרים הללו מציר הגישה המרכזי לעיר המחוז החשובה עבורם. מה עושים? לשם כך ישנם "צווי תפיסה לצרכי בטחון זמניים"!

בשנים 2005-6 הצבא הוציא שני צווי תפיסה (115/05 ו 86/06) לשם סלילת כבישי "מרקם חיים" שיחברו את הכפרים שאדמותיהם הופקעו בשלהי שנות ה-80 לשם בניית 443. כמה שטח נתפס מאדמות בית עור אלפוקה? כ-40 דונם עבור 115/05 ועוד כ-80 דונם עבור 86/06. עצי זית זה נחמד אבל כבישי מרקם חיים יותר חשובים.

את כל הטוב הזה, מנעה ממשלת ישראל מחברת הקונגרס טלאיב לראות בינתיים, אבל הלא בשביל זה אנחנו פה.