עיתונאי אמריקאי שמכיר את המציאות בגדה המערבית היטב, אמר לנו פעם את המשפט הבא: עבור מתנחל להיות מורה/מחנך זו בחירה טבעית כמו עבור תושב מדינת איווה (במערב התיכון של ארה"ב) לעסוק בגידול תירס. נתוני הלמ"ס שהתפרסמו לפני כחודש מלמדים שהוא צדק: קרוב לרבע מהמתנחלים עובדים בתחום החינוך – כמעט פי שתיים מהממוצע הכלל ארצי שעומד על 12.9%.

מעבר למאות בתי הספר שיש בהתנחלויות, מוסדות חינוך מסוגים שונים, היו תמיד סיפור כיסוי מצויין להקמת, עיבוי והכשרת מאחזים. מי הרי לא תומך בהשקעה בחינוך? ובודאי שרק רשעים גמורים יתנגדו להקמת מוסדות המיועדים לנוער בסיכון. נכון?

כך קמו ועובו מאחזים כמו: שדה בר, אלוני שילה, חורש ירון, חרשה, מבואות יריחו, מצפה דני (שאליו הועברה לאחרונה מכינה קדם צבאית לבנות), מחנה גדי בג'יפתליכ שעליו השתלטו מתנחלים מאזור איתמר והקימו במקום מכינה קדם צבאית, ומאחז הרועה העברי שהוקם לפני מספר שנים לא רחוק מהכפר הבדואי ח'אן אל אחמר בתקציב משרד החינוך. המוסדות הללו שמאחוריהם עומדות עמותות שונות, מספקים "הצדקה" לקיומם של המאחזים, אבל לא פחות חשוב מכך הם גם מספקים תעסוקה ופרנסה לחלק ניכר מהתושבים במקום. למותר לציין שכמעט כל הכספים מגיעים כך או אחרת מאוצר המדינה.

לפני כחצי שנה קם סמוך להתנחלות מצפה יריחו מאחז-חווה חדש, על ידי אדם בשם יחזקאל פרידמן. ומה הפך את פרידמן לכשיר להקים ולנהל מוסד חינוכי לנוער שנשר ממוסדות לימוד אחרים? אולי העובדה שהוא בעצמו התגורר במשך מספר שנים באחד המאחזים המופרעים של ההתנחלות איתמר. התנחלות שמושכת אליה לא מעט נערים שנשרו ממסגרות לימוד שונות.

כך תוארה תחילת הקריירה החינוכית של פרידמן באתר החרדי חדשות בחדרי חרדים: "לאחר שנישאו הם עברו להתגורר באיתמר שבשומרון. שם, בצורה טבעית, החל פרידמן להתחבר לנוער המקומי וביתו הפך לביתם. "אם היו מבקשים עזרה, עבודה, תמיד הייתי משתדל לעזור, כחבר", הוא מוסיף. "בשבתות הם �