סמכות המפקד הצבאי לתפוס קרקעות בגדה המערבית מבוססת על עקרון הזמניות. נחזור ונצטט כאן משפט מתוך אתר הפרקליטות הצבאית המתייחס להיבט זה:
"הפעלת סמכות זו אינה מפקיעה את זכות הבעלות מידי בעלי המקרקעין, אם כי מונעת מהם החזקה ועשיית שימוש במקרקעין באורח זמני".
למרות זאת מתברר כי כל צווי התפיסה מהשנים 1967–1989 – ובהם כל צווי התפיסה שהוצאו לשם הקמת התנחלויות – הוצאו בלא תאריכי תפוגה. מדובר ב-436 צווי תפיסה המתפרסים על שטח של כ-65,000 דונם. מתברר, אם כן, כי שאלת זמניותן של התפיסות עבור הקמת התנחלויות פורשה על ידי הרשויות הישראליות ובהסכמתו של בג"ץ כ"זמניות פוליטית" (זהה לזמניותה של התפיסה הלוחמתית של כל הגדה המערבית, שאינה מוגבלת לתאריך מסוים) – מה שבפועל העניק לאותן התנחלויות "זמניות" תחולה שאינה מוגבלת בזמן.
גישה זו של תפיסה בלתי מוגבלת בזמן עומדת בניגוד לגישת בית המשפט העליון בעתירות של פלסטינים שנכסיהם נתפסו במהלך האינתיפאדה הראשונה בניסיון, למשל, להדק את האחיזה הצבאית לאורך הכבישים הראשיים, שעליהם נסעו גם המתנחלים וכוחות הצבא. בעתירות אלו המושג "זמניות" פורש בבית המשפט באופן מצמצם הרבה יותר, מה שאכן הוביל בסופו של דבר לביטול הנוהג של הוצאת צווי תפיסה בלא תאריכי תפוגה. פסק הדין בעתירתו של תושב בית לחם נעים חליל עיסא ג'וחא כנגד תפיסת חלקת אדמה שהייתה חלק מעיזבון של קרוב משפחתו היה קו פרשת המים בעניין זה. אומנם בג"ץ דחה את העתירה ואישר את תפיסת הקרקע, אך קבע שזמניות התפיסה צריכה לקבל ביטוי בכך שהיא תהיה מוגבלת לזמן ספציפי, שיהיה אפשר להאריכו במידת הצורך.
נוהל זה לא הוחל רטרואקטיבית על כל מאות צווי התפיסה שהוצאו למטרות שונות לפני מתן פסק הדין בעתירה זו, אלא רק על הצווים שהוצאו לאחר מכן. לפיכך עשרות התנחלויות ממשיכות להתקיים על קרקעות שנתפסו לצרכים צבאיים כביכול בלא שבעלי האדמות החוקיים יכולים להעריך אם ומתי אדמותיהם ישובו לרשותם.
