לוגו לבן.png

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל--אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן"            מלכים א' פרק כא"

חיפוש

דו"ח חדש: משכוכית

היום אנו מפרסמים דו"ח חדש שעוסק בתיאור התפתחותה של תופעת רעית הצאן והבקר הישראלית בגדה המערבית, שהפכה במהלך העשור האחרון לאמצעי המשמעותי ביותר בו משתמשת ישראל כדי לנשל קהילות פלסטיניות. מדובר במאות אלפי דונם של שטח פתוח, שמתנחלים השתלטו עליהם באמצעות עשרות מאחזי וחוות רועים, שהוקמו ברובם המכריע במהלך העשור החולף. השימוש ברעיית צאן ובקר להשתלטות על קרקע החל בראשית שנות ה-70 ונמשך בטפטוף גם בשנות ה-80 וה-90. אלא שבשנים האחרונות, חל שינוי קריטי בממדי התופעה, במשאבים המושקעים בה, ובהשלכותיה ההרסניות על הקהילות הפלסטיניות.

מטרתם המוצהרת של מאחזי החוות היא הגנה על אדמות המדינה. אלא שבפועל, תכליתן לגרש קהילות רועים וחקלאים מאדמותיהן, בין אם מדובר באדמות ציבוריות או פרטיות, ובהפיכתן לאדמות שרק מתנחלים יכולים לעשות בהן שימוש. לשם כך, יש לנקוט בראש ובראשונה אמצעי אחד: אלימות. ואכן מאחזי החוות הפכו בשנים האחרונות למוקדי האלימות הקשים ביותר בגדה. אין פלא! גירוש אנשים מאדמותיהם, שלעיתים קרובות הן גם אדמות אבות-אבותיהם, מחייב הפעלת אלימות קשה ומתמשכת. לפיכך, אינספור תקריות של איומים, הצקות ותקיפות של רועים וחקלאים פלסטינים מתרחשות סביב המאחזים הללו בשנים האחרונות, לא פעם בנוכחות כוחות צבא או משטרה ובגיבוים המלא.

מאחזים אלה הם חוד החנית של מערכת השתלטות אלימה, מתוכננת היטב וממומנת בנדיבות על ידי גורמים ממלכתיים שונים. ביניהם: הצבא, המנהל האזרחי, המועצות האזוריות והמקומיות, החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, משרדי החקלאות והחינוך, משרד ההתיישבות החדש, ואפילו משרד המודיעין. כולם עסוקים במה שנהוג לכנות בשנים האחרונות "המערכה על שטחי C". דהיינו, טרנספר כפוי של פלסטינים משטחים אלה, המקיפים כ-61% מהגדה המערבית, ודחיקתם לתוך מובלעות מבודדות.

הפרסום נחלק לשניים:

דו"ח מילולי המתאר את התפחות הרעיון שניתן לנשל קהילות פלסטיניות באמצעות רעיה.

מפה אינטראקטיבית שבה ניתן לראות היכן נמצאים אותם מאחזי חוות, ומה תא השטח שכל אחד מהם השתלט עליו באופן מלא או חלקי.

עיקר הממצאים

בגדה המערבית ישנם כיום 77 מאחזי חוות שבהם מתקיימת רעיית צאן ובקר. רובם המכריע של מאחזי החוות הללו הוקם במהלך העשור האחרון. את מאחזי החוות חילקנו לשלוש קבוצות:

מאחזי רועים קבועים.

מאחזים חקלאיים חדשים שהוקמו בעשור האחרון, שמרכיב הרעיה בהם נכון להיום משני או אף מזערי, אם כי קיימת אפשרות שיהפוך למשמעותי בעתיד.

מאחזי בת – שלוחות של מאחזי רועים קבועים, שחלקן מוקמות ומפונות מעת לעת.

המיפוי שביצענו סביב מאחזי החוות מראה כי השטח שמתנחלים השתלטו עליו באמצעות רעייה מסתכם בכ-240 אלף דונם, שהם קצת פחות מ-7% מכלל שטח C.

כ-83 אלף דונם, שהם כשליש מכלל השטח עליו השתלטו מתנחלים באמצעות רעייה, מצויים בתוך אזורים שהצבא הכריז עליהם כעל "שטחי אש", בשוליים המזרחיים של הגדה. על פי החוק הצבאי, שטחים אלו מוגדרים "שטחים צבאיים סגורים", אף ששימשו כשטחי מרעה היסטוריים של קהילות פלסטיניות.

בניגוד לאופן בו מנסים המתנחלים וגורמים שונים המסייעים בידיהם להציג את פרויקט מאחזי החוות, למעלה ממחצית השטח עליו השתלטו המתנחלים המתגוררים בהם (כ-128 מתוך כ-240 אלף דונם) אינו רשום בטאבו כאדמת מדינה ומעולם לא הוכרז על ידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה". מדובר בשטחי מרעה וחקלאות פלסטיניים. יתרה מכך, הם עושים זאת בחסות המדינה ובסיועה. זרועותיה השונות מעורבות עד צוואר במימון מפעל זה, אף שעל פי חוקיה היא, אין למדינה כל סמכות להקצות שטחים אלה למתנחלים.

המדינה מצידה טורחת להותיר את סוגיית הקצאות הקרקע למתנחלים חסויה ככל האפשר. לשם כך, הקצאות הקרקע למתנחלים שעליהן ידוע לנו, נעשו דרך החטיבה להתיישבות, שהוחרגה מחוק חופש המידע בחקיקה מיוחדת משנת 2015. כפי שמסמך זה מלמד, ליוזמי החוק היו שתי סיבות מצוינות לעשות זאת: הם לא רצו שלציבור יהיה מידע באשר לשטחים שהוקצו למתנחלים "כחוק", ולא פחות חשוב מכך, הם לא רצו שייוודע אילו שטחים מעולם לא הוקצו למתנחלים אך נלקחו על ידם, בניגוד לכל חוק.

לקריאת הדו"ח המלא - https://bit.ly/3MZwV37

למפה האינטראקטיבית - https://bit.ly/39C0rhT